Sunday, June 24, 2012

Synopsis of YD §108


א) אין צולין איסור והיתר בתנור אחד אם האחד שמן אע"פ שאין נוגעין זה בזה, אא"כ אחד מהן מכוסה. ואם צלאן מותר. כתב הרמ"א די"א דאף בדיעבד אסור [ולע"ד אפילו בגדול עיין ד"מ] אא"כ התנור פתוח קצת, דאל"כ יש אומרים שדומה לפת חמה וחבית פתוחה (סעיף ד), אבל אין להחמיר במקום הפסד מרובה. ותחת מחבת אסור אפילו בה"מ [– כן נראה מדבריו עיין ביאור הגר"א, וצע"ק].

אם שניהם כחושים מותר לכתחילה, עיין ש"ך וט"ז.

כתב רמ"א דגוי שאפה פת עם איסור אסור לקנותה אם מצוי לו פת אחר בריוח וכן פת שאפאה אם הצלי אסור לאכלה אם יש לו פת אחר משום דכ"ז מקרי לכתחילה, הגם שבד"מ הסכים לסברת ב"י דכל זה חשיב דיעבד. ובת"ח מיהא כתב להתיר לכתחילה לקנות אגוזים שנתבשלו בסתם כליהם. ונראה לומר שהחילוק בין ריחא לשאר דברים הוא דבשאר דברים גזרו מחמת איזה חשש או מחמת דבר אחר וכיון שכבר עשה הדבר א"א לקרותו עדיין לכתחילה, משא"כ בריחא נראה שגזרו משום דמיחזי כטעם ולכן כל כמה דאפשר להרחיק מן הדבר שנבלע בו הריח מקרי לכתחילה, ודו"ק.

כתב המחבר דלכתחילה מותר אם התנור גדול כ"כ שמחזיק י"ב עשרונים ברוחב טפח על קרקעית התנור [עיין שפ"ד בסי' צז ס"ק ה], ופיו פתוח. ודעת הש"ך שרמ"א אינו מתיר לכתחילה אלא בפתוח לגמרי ולא בפתוח קצת כגון במקום שהעשן יוצא. ואי לא תימא הכי נמצא שבמקום שמותר מותר אף לכתחילה ובמקום שאסור אסור אף בדיעבד, אם לא בה"מ, וזה סייג לדבריו. ועיין בתורת האשם שלא הבין כן אלא שרמ"א סובר כמו המחבר בזה, וכן נראה דעת הערוך השלחן בעיקר דינא דריחא.

אמר לי הרב שתנורים שלנו הואיל ויש להן vent פתוחים הן לגמרי. ושמעתי שאף ר' אהרן היה סובר כן.

כתב רמ"א שאם אחד מהן דבר חריף או שנעשה לריח [– ש"ך] אסור בדיעבד אפילו בתנור גדול ופיו פתוח [– ש"ך וט"ז]. אבל אם אחד מהן מכוסה מותר.

עוד כתב רמ"א דלא שייך ריחא בזה אחר זה אפילו במחבת. ונלע"ד דאפשר שסובר דאפילו נגע השני במחבת אינו אסור, ושו"ר שכ"כ היד יהודה. ומפני זה כתב אח"כ – אא"כ הזיע המחבת משניהם דאז אסור אפילו בזאח"ז אם היו שניהם מגולין דהוי ככיסוי של קדרה. וכתב הש"ך דדין זה אמור אפילו בדבר שנעשה לריח ועדיין ריחו בתנור.

הראש החבורה האריך בראיות שאין זיעה בתוך התנור כלל בין בדבר לח בין בדבר יבש.

יש אומרים דאף בריחא משערים בס' וכן ההלכה לדעת רמ"א אם איכא ס' בחתיכה עצמה [כן נראה, עיין ט"ז ש"ך וגר"א] מיהו אם ליכא ס' אא"כ נצרף כל מה שבתנור אז כתב רמ"א דאין מקילין כי אם לצורך גדול.

איסור האוסר במשהו אם אסור בריחא לדידן דקיי"ל ריחא לאו מלתא היא, לדעתנו זה תלוי במחלוקת עתיקה דלרי"ף וסיעתו מותר ולתוס' וסיעתם אסור, וכן נראה מביאור הגר"א. וכתב רמ"א דבתנור סתום לגמרי יש לסמוך גם על הנך מקילים בה"מ. והיה נראה לע"ד שרמ"א מקיל בכאן אף בסתום לגמרי ומיהו ראיתי שהמג"א כתב דקאי אפתוח קצת. ועיין מש"כ סוף הסימן.

ב) אם בא לבשלם בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אע"פ שפי הקדרות מגולין מותר לכתחילה אפילו בתנור קטן וסתום לגמרי. ודעת רמ"א שיש להחמיר בכל סתום לגמרי אם לא בה"מ [וזה לשיטתו העתקנוה ריש סעיף הקודם] אבל בפתוח קצת מודה לפסק המחבר. ונכלל בהלכה זו גם צלי קדר [– ש"ך]. ואיני יודע למה בעינן שתי קדרות ולא סגי בחד, וצ"ע.

ג) מרדה של נחתום גוי שמשתמש בו ישראל כל זמן שהיא בת יומה אסור ליתן עליו היתר מיהו כשאינה בת יומה מותר לישראל להשתמש בה לכתחילה דלא גזרו בכה"ג אטו שאינה ב"י שהרי לא ישמע לו הגוי לעשות לו מרדה חדשה בכל יום. והזכיר רמ"א כאן שא"א להכשירה כי אם ע"י ליבון. ואמר משה אברהם שאפשר שלא אמרו חידוש זה אלא בדבר הצריך ליבון אבל בשאר דברים לא שייך לומר דלא ישמע. והרב יצחק קוזלוביץ אמר שאמרו כן מפני שלא היה באפשרות להם לאפות פת כלל אלא ע"י התנור של הנחתום הגוי, והרי על הלחם יחיה האדם. עכ"פ לאיזה מהלך שתבחר הרי נתבאר היטב החילוק בין זה להא דאמרינן (בסי' קכב סעיף ו) דאסור להשתמש בכלי גוי לכתחילה, וגם נתיישב למה הצריכו הפוסקים לומר הסברא שהקנייה חשיב בדיעבד (כאן בסעיף א ברמ"א).

ד) פת חמה שמונחת ע"ג חבית פתוחה של יי"נ נגד המגופה אסורה [ואף בה"מ, עיין סוף הסימן]. פת צוננת וחבית פתוחה או פת חמה וחבית מגופה מותר, דהא רב ולוי לא פליגי בזה. בפת שעורים אף בציור הנ"ל אסור. ועיין מש"כ סוף הסימן.

ה) מותר לשאוף בפיו ריח יי"נ דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב. והטעם דלא אסרינן זה לכתחילה כ' בשערי דורא דלא מפטמא וגם לא עביד לריחא. ונ"ל דלא מפטמא לאפוקי ציור דרב ולוי ולא עביד לריחא לאפוקי בשמים של ע"ז. ואף לדעת התוס' דרבא ס"ל כרב, מ"מ שאני הכא דריח היין נכנס בחוטמו ומזיקו.

מיהו כתב רמ"א שאסור לטועמו אע"פ שאינו בולעו. ועיין בדרכי תשובה לימוד זכות על מה שנתפשט המנהג של סוחרי יין לטעום סתם יינם אם הוא טוב.

בתוס' מבואר דבציור הנ"ל אי לאו משום דריח היין נכנס בחוטמו ומזיקו הוה מחשבינן ליה כשותה. ויש לדון בענין עישון סיגריות האם מחשבינן ליה כשותה דהא לית בהו טעמא דמזיקו [ופשוט לע"ד שאין הסכנה לגוף חשיב מזיקו דא"כ ניפטר כל בן ששים וחמש האוכל בשר שמן ואין לדבר סוף אלא מה שאמרו שמזיקו ר"ל שנגרע הנאת השתייה]. והנה להרי"ף וסיעתו שההלכה כמותם לא נאמרה שהשואף ריח הרי הוא כשותה, ולדידהו פשוט שהעישון מותר לכתחילה אף באיסורי אכילה, מיהו מצינו שחששו בעלי השו"ע לשיטת התוס' עכ"פ בהא דחשש הרמ"א לכתחילה דמשהו בריחא איכא אפילו ללוי [עיין מש"כ סוף הסימן]. ובערה"ש מתיר לעשן בטאב"ק שהגוים נותנים בו סתם יינם, ומיהו בציור זה מ"מ האיסור הוא ע"י תערובת ורובו היתר, ולכאורה אין ראיה להתיר לשאוף האיסור בעיניה. ואין להביא ראיה מבשמים שלא אסרו אלא באיסורי הנאה וכן מהא דנוהגין להריח בשמים ביוה"כ, שהרי יש לחלק בין ששואף הריח בשפופרת לבין מריחו באויר, תדע שחילוק זה מוכרח בתוס' שהרי מוכח בדבריהם שלא חשבו זילוף כשותה. ואולי יש לחדש דלא שייך לאסור ריחא מדין שותה אלא בדבר הראוי לאכילה ושתייה, כיין או כמון [דעכ"פ תבלין הוא], ולא בעשב הטאב"ק שאינו ראוי לאכילה כלל. וגם אולי יש כאן סברא דמקלא קלי איסוריה [עיין ש"ך ס"ק יב] שהרי באמת אינו מריח הטאב"ק עצמו אלא העשן. ועדיין צ"ע.

זילוף אינו כשותה אבל נהנה מיהא הוי לכן כתב רמ"א דביי"נ אסור ובסתם יינם מותר.

ו) בשמים שמשימין בקנקני יי"נ ליתן ריח ביין מותר להריח בהם אבל לא להבדלה.

ז) בשמים של ע"ז ושל כל איסורי הנאה אסור להריח בהם.

והביא הש"ך שיטה דכל דלא עביד לריחא מותר להריח בו אף באיסורי הנאה וליה לא ס"ל, ומסיק דעכ"פ בע"ז אין להקל.

כאן ראוי להעתיק מה שעלה בדעתנו מתוך עיון בהלכות. תחילה חשבנו לדבר פשוט שדין משהו בריחא תלוי במחלוקת רי"ף וסיעתו ותוס' וסיעתם, ואבאר. הנה בודאי אין לומר שמחלוקת רב ולוי תלויה במציאות, ולכן אין לומר שלוי לא ראה מה שרב ראה, אלא יש לומר שלוי סובר דמ"מ אינו אסור. ולכן אמרנו על דרך זה, דהנה להרי"ף וסיעתו הדין דבת תיהא תלוי במחלוקת רב ולוי, וא"כ כיון דבבת תיהא שואפו בעיניה ואפ"ה מתיר לוי, צריך לומר דללוי ריחא לא חשיב לכלום ואפילו בעיניה, והטעם מפני שסובר ריחא לאו מלתא היא, פשוטו כמשמעו. ולפיכך אמרנו כדבר פשוט דללוי מותר אפילו באיסור האוסר במשהו. אבל תוס' וסיעתם שפסקו הלכה כרב היו צריכים לחלק בין בשר שצלאו לבין בת תיהא, ומשו"ה אמרו דבבת תיהא בדין הוא שתאסר לדברי הכל ורבא שמתיר הוא מטעם אחר, לשיטה זו אמרנו דללוי הגם שמתיר בבשר מ"מ משהו מיהא איכא והיינו טעמא דאף הוא היה יכול לאסור בת תיהא כאביי, ולפיכך אמרנו דאפילו ללוי באיסור האוסר במשהו יאסור. וכיון שהגענו עד כה אמרנו שדין פת חמה וחבית פתוחה לפי לוי ג"כ תלוי בזה, דלרי"ף אין סברא שיאסור לוי בכה"ג, דלכאורה כל רבותיה דהך ציור הוא שיש בו ריח יותר משאר דברים, ואי אפילו בעיניה מתיר לוי ריחא, אמאי יאסור בזה, אבל לתוס' דלוי מתיר בעלמא משום משהו, הכא דאיכא הרבה ריח אף הוא אפשר דס"ל שאסור, וכיון דריש לקיש אמר דדין זה דברי הכל הוא, הסברא נותנת שלא לעשות מחלוקת בו. כך היה החשבון שחשבנו בסוגיין. עד שראינו לדברי המרדכי (פסחים דף תקע) שכתב להדיא דריחא לאו מלתא היא אפילו באיסור האוסר משהו, ואפ"ה אוסר פחוח"פ. ולכאורה לקיים החשבון אנו צריכים לפרש שדעת המרדכי דפחוח"פ לא משום הריבוי בריח אסרוה אלא משום ששואב גוף היין וכמו בפת שעורים לרבי יוסי. ונמצא עכ"פ דדעת המרדכי דאף להרי"ף וסיעתו שמתירים איסור האוסר במשהו מ"מ פחוח"פ אסור. מיהו הוי יודע שהרמב"ם פסק להדיא דלא כזה אלא כמו דסלקא דעתין לשיטת הרי"ף. ובכל זה הרווחנו, שנתבאר למה סתם הרמ"א ולא התיר פחוח"פ אפילו בה"מ, כי לדעת המרדכי אף הרי"ף סובר כן, גם נתבאר למה הביא הרמ"א מן המרדכי להתיר באיסור משהו ולא הרי"ף וסיעתו, כי דברי המרדכי עדיפי טפי שהרי הוא סובר כן אע"פ שסובר להדיא דפחוח"פ אסור, ולפי"ז עוד נוכל לומר לכאורה דבכה"ג אפילו בפיו סתום לגמרי יש להקל בה"מ שהטעם להקל הוא באמת מפני שריחא אפילו משהו ליתא וא"כ למה לחלק בין פתוח לסתום. ודוק היטב בכל זה.

No comments:

Post a Comment