Thursday, April 26, 2012

YD §189


א) כל אשה שיש לה וסת קבוע חוששת ליום ראייתה שמא תראה, ואסורה כל אותה עונה שראתה בה, אם יום אם לילה. ולא לכל דבר אסורה, עיין לעיל סימן קפד סעיף ב.

אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' כמו וסת קבוע [היינו לענין הדין של סעיף ד]. ודעת החוות דעת שיום ל' זה הוא יום ל"א מיום הראייה, והביאור בזה שהעונה ממשכת ל' יום ווסת הבינונית הוא תחילת העונה הבאה, וכן דעת הערוך השלחן [והוא ג"כ סברת הש"ך]. והט"ז ס"ל שיום ל' הוא כפשוטו, וכן דעת הרבה הפוסקים. והש"ך כתב שיום ל' לאו דוקא אלא הוא יום החודש והסכים עמו התורת השלמים. והחכם צבי (שאלה קי"ד) האריך להשיג עליו. והערה"ש הכריע כסברת הש"ך אלא דמסתפקא ליה אם כהש"ך שיום החודש עיקר ויום ל' לאו דוקא או שיום ל' עיקר ויום החודש לאו דוקא.

מיהו ז"ל הרב (ח"א יו"ד סימן כט): הנה חז"ל חשבו ומצאו שסתם נשים רואות לל' יום, ואמרו סתם עונה ל' יום. וכיון שכן, קבעו חז"ל שכל אשה שראתה יש לה לחוש לסוף שלשים יום לראייתה וכו'. ולפי"ז אם היה נשתנה המצב ורוב הנשים היה וסתן לכ"ה יום, הוא הדין שצריכות הנשים לחשוש לסתם עונה של כ"ה יום. והנה עתה נשתנה המצב ורוב רובן של הנשים אין להם עונה לשלשים יום אם לא על דרך מקרה וכשאר ימים, וכן לא קבעו הנשים לעצמן שום זמן קבוע שרגילות לראות בו. לכך אין בזמן הזה לחשוש לעונה בינונית כלל, עכ"ל.

ב) בוסתות של ימים שוים יש שני מיני וסתות, וסת ההפלגות ווסת החודש. וסת ההפלגות הוא שתראה ארבע ראייות וביניהן ג' זמנים שוים, כגון שראתה היום וג' פעמים לסוף כ' יום. וסת החודש הוא שתראה שלש ראייות בזמן מסויים בחודש, כגון בא' או בה' בו.

ואף כשלא הוקבע לה וסת עדיין חוששת לוסתות אלו, אלא שנעקרין בפעם אחת, ואפילו כבר השוה ראייותיה ב' פעמים. משא"כ כשהוקבע לה וסת אינו נעקר בפחות מג' פעמים.

עונה בינונית נעקר בפעם אחת, והיינו שאם לא ראתה בעונה בינונית שלה, א"צ לחוש ליום ל' מהאי עונה [– ש"ך ותורת השלמים ושא"פ, ודלא כהלבוש].

ג) אם יש לה וסת קבוע, אע"פ שרגילה לראות בשעה מסויימת ביום, חוששת לכל העונה. אבל אם אין לה וסת קבוע, וקבעה וסת לשעות, אינה חוששת לוסתותיה שאינם קבועין אלא באותו שעה [– כן נראה לפרש כפשוטו וכ"א בערה"ש]. גם אם יש לה וסת שרואה מחמת קפיצות בשעה ראשונה אחר שקופצת, שייך דין זה, לדעת רבותנו בעלי השו"ע לקמן (סעיף יז) דאין לקפיצות וסת קבוע [– כ"כ הח"ד לפרש דברי הט"ז], וזה יתבאר שם. והוסת הזה של שעות נעקר בפעם אחת כוסת שאינו קבוע.

ד) אשה שיש לה וסת קבוע ועברה עונתה, אע"פ שלא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה. ואם אין לה וסת קבוע, כיון שעברה עונתה ולא ראתה מותרת. וזו א"צ בדיקה אפילו לכתחילה בשעת וסתה, כיון שאינו קבוע [– כן נראה מדברי הב"י סימן קפד סעיף ט(ב)]. מיהו יש חולקים על זה ומצריכים אותה בדיקה לכתחילה [– עיין מש"כ סעיף כא בשם הב"ח והפרישה]. וכבר כתבנו שעונה בינונית דינה כוסת קבוע לענין זה.

דעת הט"ז שאשה שיש לה וסת קבוע ושינתה פעם אחת ליום אחר, צריכה לחוש לעונה בינונית מיום ששינתה, אם לא שתראה מקודם לכן בזמן הראויה לה [מיהו אם תראה קודם לכן שלא בשעת וסתה משמע דעת הט"ז בסעיף יג שאכתי לא פקע החשש של עונה בינונית של הראייה הקודמת, ושם הקשו עליו רעק"א והפ"ת דכל מקום שראתה בינתיים א"א לומר וכי לעולם לא תראה ולכן גם בציור זה א"צ לחוש לעונה בינונית של הראייה הקודמת, ע"ש]. אבל לעונה בינונית מיום וסתה הקבוע לעולם א"צ לחוש, כי אף שכן דעת הרמב"ן [ורש"י] לא נקטינן כוותיה [כן נראה לפרש שיטת הט"ז, ודלא כמו שפירש הח"ד, ובזה נסתלקו הקושיות, וכן אמר ראש החבורה].

ה) בכל ענין שתהא אשה משוה ראייותיה קובעת בהן וסת. הלכך לא רק בהפלגות שוות היא קובעת, אלא אף בהפלגות לדילוגין שוין. והיינו לדוגמא שתראה ראייה אחת ושוב תראה ליום כ"ט – הרי יש לה הפלגה אחת. ושוב תראה ליום ל' – הרי יש לה הפלגה אחת בדילוג מהראשונה. ושוב תראה ליום ל"א, ושוב ליום ל"ב – הרי יש לה ג' הפלגות בדילוג. נמצא דלקבוע וסת לדילוג של הפלגות צריכה חמש ראייות. מיהו לדעת היש אומרים שבסעיף ז אף היא קובעת אחר ראייה הרביעית. ובתוס' (נדה דף סד. בד"ה אתמר) משמע דאף לדעה קמייתא שם א"צ כאן לראייה חמישית. ועכ"פ יש להחמיר כחומרי שני הצדדים [– ש"ך].

ו) כבר כתבנו דאפשר לאשה שתקבע וסתה ע"פ ימות החודש. ואע"פ שאחד מלא ואחד חסר ונמצא שאין ההפלגות שוות, אין מדקדקין בכך, ולא אזלינן בתר מולד הלבנה [שיטת הרא"ה] אלא לפי תיקוני ב"ד דודאי שיפורא גרים, שכל מה שב"ד שלמטה עושים ב"ד שלמעלה מסכימים עמהם [– ש"ך בשם הרשב"א]. ונתגלגל דין זה לכאן מפני שהתוס' הוכיחוהו מן הדין שהובא בסעיף הבא.

גם בימי השבוע קובעת לה וסת. כגון שתראה ביום ג' בשבת ושוב לאחר שלש שבועות ביום ג' וכו', תקבע לה וסת ליום ג' לכל שלש שבועות [– ש"ך]. ומיהו אם תראה כן פעם ד' לא תחוש אלא להפלגת כ"ב יום, כי זה הכלל, שכל שיש להסתפק איזה וסת הוקבע לה, אמרינן שהוסת היותר שכיח הוא העיקר [– ח"ד, ועיין סוף סעיף יב]. ואני לא ידעתי למה לא הסבירו וסת השבוע באופן יותר פשוט והיינו לדוגמא שתראה ביום ג' לשבוע שלישית של כל חודש, ואם היו מפרשים כן לא היה מקום למבוכה שהעלו בענין ההפלגות, וצל"ע.

ז) בימי החודש בדילוג כיצד, כגון שראתה בט"ו בניסן וממנה דלגה לט"ז באייר ולי"ז בסיון ולי"ח בתמוז – הרי ראתה שלש ראייות בדילוג, ומכאן ואילך חוששת כסדר הזה. ויש אומרים שאף לאחר י"ז בסיון חוששת מכאן ואילך כסדר הזה, ויש לחוש להחמיר כחומרי שתי הדיעות. ולכולי עלמא אם ט"ו בניסן היה חלק מוסת שהיה לה תחילה [כגון שהיה לה וסת לכל ט"ו לחודש] צריכה שלש ראייות אחרות לקבוע וסת הדילוג, ובשלש סגי לכולי עלמא. ודעת הדרישה דדין זה אפילו אם וסתה מתחילה היתה בזמן אחר, צריכה לכולי עלמא שלש ראייות אחרות, ובשלש סגי לכולי עלמא, הגם דבכהאי גוונא אין כאן שלש ראייות בדילוגין שוין. אבל הש"ך הוכיח שאין הלכה כן אלא צריך להיות באופן הנ"ל.

ודעת החזון איש שכשיגיע הוסת הזה לסוף החודש אינה חוששת ליום א' של החודש הבא, וכן נלע"ד לפי שאי אפשר במציאות לומר שמסתמא תתחיל לראות ביום כ"ט או ל' ושוב תתחיל לראות בראש חודש הבא שהוא יום המחרת [עיין סעיף לב בד"ה מיהו], וממילא בהכרח שוסת זה יפקע כשכלו ימי החודש.

אם ראתה כסדר הנ"ל ובי"ט באב לא ראתה, היה נראה לכאורה שחוששת לכ' באלול, וכ"כ הח"ד. אבל אמר לי הרב דבכה"ג אינה חוששת כלל עד שתראה, ואז חוששת כסדר הזה מן ראייה זו שראתה שוב. ודוק היטב בזה.

ח) רבנו חננאל פירש הסוגיא דדילוגין באופן אחר ממה שבארנו, והוא פירש וסת הדילוג שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון, וחזרה וראתה ט"ו בתמוז וט"ז באב וי"ז באלול, ועוד חזרה וראתה ט"ו בתשרי וט"ז בחשון וי"ז בכסלו. ולדעה קמייתא הנזכר בסעיף הקודם גם היא צריכה שתראה פעם אחת בי"ד באדר לפני הראייה הראשונה, להיות נקרא עליה שם דילוג. וזה נקרא בדברי הפוסקים דילוג חלילה. להלכה נתקבל הפירוש הראשון, אבל יש אומרים שגם פירוש ר"ח אמת לדינא [– אפשר לפרש דברי הטו"מ כן וראש החבורה העלה שכן דעת הט"ז]. ומיהו בלאו הכי קבעה לה וסת באופן הנ"ל אבל לא וסת אחד לדילוג חלילה אלא שלש וסתות מופרדים לסירוג שני חדשים [– ש"ך בשם הראב"ד]. ופרטי דיני וסת זה יתבארו עוד בסעיף יב וסעיף לב.

ט) ראתה בא' בניסן ודילגה א' באייר וראתה א' בסיון ודילגה א' תמוז וראתה א' באב, קבעה לה וסת לא' בחודש בדילוג חודש. וכתב הדרישה והט"ז דהיינו להיש אומרים בסעיף ז, ולכן להקל צריכה שתראה ג"כ בא' בתשרי. והש"ך בנקודות הכסך דחה דבריו, שהרי לא שנא זה מוסת הסירוג, ובסעיף יב אמרינן דבוסת הסירוג לכולי עלמא ראייה ראשונה מן המנין. ולכאורה נראין דבריו בתכלית הפשטות אלא שאני נבוך מאד בזה דאם כן היה רצון המחבר אינו מובן כלל למה שם דין זה כאן ולא סמוך לסעיף יב, ובאמת למה העתיקו כלל, כי מה נתחדש בזה במסעיף יב. וצע"ג. ומיהו לדינא לכאורה פשוט שהש"ך דיבר נכונים.

י) אין וסת הדילוג נקבע אא"כ כל הדילוגים היו שוים.

יא) אע"פ שחוששת לוסת ההפלגות וליום החודש אפילו אחר ראייה אחת כמו שנתבאר בסעיף ב, לוסת הדילוג אינה חוששת כלל עד שתקבענו.

יב) וסת הסירוג הוא שראתה ביום החודש בסירוג חודש, וכגון הציור של סעיף ט [וכבר הקשנו מה שהקשנו]. ואף דיעה קמייתא דסעיף ז מודה כאן שראייה ראשונה מן המנין.

הציור שנקט המחבר לדוגמא לזה הוא שראתה בר"ח ניסן ובר"ח סיון, א"צ לחוש לר"ח אב, מפני שעדיין לא קבעה לה וסת זה. ויש בעיה בציור זה שהרי בימי הקיץ לעולם דרך החדשים להיות אחד מלא ואחד חסר, וא"כ נמצא שמלבד הסירוג ג"כ איכא חשיבות ליום ר"ח אב שהוא שוה בהפלגה למר"ח ניסן לר"ח סיון, וא"כ ודאי שצריכה לחוש לו מצד זה. והח"ד כתב שלא דק, וכן נראה. והדגול מרבבה מצדד לומר שלהפלגה גדולה כל כך א"צ לחוש, ולכאורה תיובתיה מרואה מחמת תשמיש מחצי שנה לחצי שנה דסימן קפ"ז (סעיף יא) שצריכה לחוש אפילו לפעם אחת.

ראתה א' בשבט א' באדר וא' בניסן ושוב סירגה לא' בסיון וא' באב, מי אמרינן שראייה של ניסן נמשך אחר הראשונות וכבר קבעה לה וסת לכל א' בחודש או דלמא שנמשך אחר האחרונות ולא קבעה לה כי אם לסירוגים. הנה כתב הש"ך כסברא הראשונה. והיה נראה שאין כוונתו אלא דהיינו טעמא משום דלעולם נמשך הראייה אחר הוסת שנקבע תחילה. אבל הח"ד הבין שרצה הש"ך לחדש שכל ראייה שדינן לה בתר הוסת היותר מסתברא במציאות, ווסת החודש יותר מסתברא מוסת הסירוג כמובן. ולכן המציא הוא דין אחר שאף אם ראתה א' בניסן א' בסיון וא' באב ושוב פסקה מלסרג וראתה א' באלול וא' בתשרי, שדינן הראייה של א' באב בתר האחרונות. ואף שכתבתי שבאמת לא נראה שהש"ך כיוון לזה, מ"מ מסתבר טעמיה של הח"ד, ועיין לעיל סוף סעיף ו.

יג) אין האשה קובעת לה וסת החודש אלא אם כן יהיו כל הראייות בעונה אחת. ולכן כל שלא קבעה וסת לימים בעונות שוות אין לה וסת, אלא חוששת להאחרונה בלבד ובההיא עונה שראתה בפעם האחרונה.

יש אומרים שבהפלגות לא אמרו דין זה כלל [– נודע ביהודה, עיין פ"ת] ויש מי שפרשו דבריהם שרק לגבי ראייה הראשונה לא אמרו כן אבל ההפלגות ממנה צריכין להיות בעונות שוות. אבל הערוך השלחן כתב שבוסת ההפלגות נמי צריכה שתראה בעונות שוות – לא שחשבינן הפלגת העונות [סברת השואל להנוב"י הנ"ל], כי הוסת נקבע ע"י הפלגת מספר ימים בדוקא ולא בהפלגת עונות, אלא שאעפ"כ אינו נקבע אם כל הראייות לא יהיו בעונה אחת. [– וכן כתב הרב].

כתב רמ"א שהאשה שראתה חוששת לוסת החודש ולהפלגה עד שתקבע אחד מהן כדינו, וכי קובעת אחד מהן אז אינה חוששת להאינו קבוע אע"פ שלא עקרתו עדיין.

ראתה בא' בניסן ובכ' בניסן, צריכה לחוש לא' באייר משום יום החודש של א' בניסן, וגם לט' באייר שהוא כ' יום מראיית כ', וגם לכ' באייר משום יום החודש של כ' בניסן. ושיטת רמ"א בזה שאף אם תראה בא' באייר צריכה לחוש לט' באייר, הגם שהיה אפשר לחקור ולומר דלמא אין ט' באייר הפלגה של כ' יום כלל לפי שהפסיק ההפלגה בראייה של א' באייר. ודעת הט"ז כדעת רמ"א [ועוד דעת הט"ז שמשתראה בר"ח חוששת לכ' בו אף משום הפלגת כ' מר"ח ולא רק משום יום החודש, דשמא נתגלגלה תחילת הפלגתה לראייתה המאוחרת שהיתה בר"ח, אבל הרמ"א לא הזכיר מזה דבר]. אבל הש"ך חולק וס"ל דלא שייך לקרות לזה הפלגה של עשרים, כיון שהפסיקה בראייה. ועכ"פ היה אפשר לומר דמ"מ לא נתבטל ההפלגה של כ' בהכי, כי מעולם לא הגיעה לכ' שתעקרו, ועכ"פ צריכה שתחוש ליום כ' להראייה האחרונה שראתה [–דעת הב"ח בד"ה והרב, ועיין ס"ט, וכבר כתבנו שהט"ז סובר שעכ"פ יש ג"כ חשש זה]. מיהו כתב הש"ך שזה שראתה בא' באייר שפיר הוי עקירה להפלגת כ' ודעתו שהפלגה קטנה עוקרת הפלגה גדולה. ואמר לי הרב שלדעתו נכונים דברי הש"ך.

כתב הט"ז שבציור הנ"ל צריכה לחוש לעו"ב של א' בניסן. ותמה עליו רעק"א כי בודאי לא שייך חשש דעו"ב כשראתה בינתיים. ומלבד זה הרי דין זה כנגד הב"ח והש"ך הנ"ל.

כתב הח"ד שמה שכתב רמ"א דכשקובעת אחד מהן אז אינה חוששת להאינו קבוע, זה רק בשאי אפשר שיתקיים שניהם. ותמיהני שהרי בפשטות לדעת רמ"א אפשר כאן שיתקיימו שניהם, כי הציור שכתב הוא ראתה בא' באייר או לא ראתה בו וכמו שבארנו. גם כל ההכרח של הח"ד לומר כן היה מקושיא שהיה לו, דמה החילוק בין זה לבין מה שכתב הטור בסעיף לב שמי שראתה בא' בניסן וא' באייר וכ"ה באייר וא' בסיון, אע"פ שקבעה לר"ח, עדיין היא חוששת ליום כ"ה בסיון, ולמה לא אמרינן כיון שהוקבעה לר"ח שוב אינה חוששת לכ"ה, אלא ע"כ משום דהתם אפשר שיתקיים שניהם והכא אי אפשר. אבל באמת אין אנו צריכין לתירוצו כלל כי כבר תירצו הב"ח וההגהות דרישה [וגם הש"ך הביא דבריהם בנקודות הכסף] דשאני התם שראתה ממעין פתוח והלכך הראייה השלישית של ר"ח איכא לספוקי בה דלמא לאו דמים גמורים היו. ולכן נראה דאף היכא שיתקיימו שני הוסתות מ"מ כל שקבעה אחד מהן נתבטל החשש על האחר ואינה חוששת לו עד שתקבענו.

ראתה והומשכה ראייתה כמה ימים, לדיני וסתות לא חשבינן אלא העונה הראשונה שראתה בו ותו לא מידי. ועיין מש"כ סוף סעיף כד ובסעיף לב ד"ה מיהו.

יד) אשה שהיתה לה וסת קבוע להפלגות של כ' יום ושינתה פעם אחת ולא ראתה ביום כ' אלא ביום ל', זה וזה אסורין. פירוש, שצריכה לחוש ליום כ' מיום ל' [– כך נקטינן כרב הונא בריה דר' יהושע ודלא דרב פפא], שאכתי יש לה וסת ליום כ' לראייה הקודמת, ואם לא תראה ביום כ' צריכה לחוש ליום ל' כמו כל דין וסת שאינו קבוע. מיהו אינה צריכה לחוש ליום החודש של יום ל', דכיון שיש לה וסת להפלגות אמרינן שאשה זו היא "אשה של הפלגות" [וכן להיפך במי שיש לה וסת החודש ושינתה] עד שיתברר לנו שאינו כן [– כן דעת ראש החבורה, וכן כתב הרב בספר, ואמר משה אברהם שאמר לו ר' שלמה גיסינגער שכך שמע באזניו מפיו של ר' משה פיינשטין].

שינתה שתי פעמים ליום ל', אכתי זה וזה אסורים. שינתה שלש פעמים ליום ל', הותר יום כ' והוקבע לה יום ל'.

אם לאחר ששינתה פעם אחת או שתים חזרה וראתה ביום כ', אינה צריכה לחוש ליום ל'. וזה פשוט לדעת הש"ך שהבאנו בסעיף הקודם, דהפלגה קטנה הויא עקירה להפלגה גדולה. ולכן אפילו תראה שוב ביום י' אחר יום כ' שהוא באמת יום ל' מיום ל', לא חשיבא הפלגה של ל', ואינה אלא הפלגת י'. מיהו אף אם לא תימא כהש"ך אינה חוששת לל' כיון שראתה בכ', דהא כבר קיימא לן בסעיף שלפני זה דכל שקבעה אחד מהן נתבטל החשש על האחר ואינה חוששת לו עד שתקבענו [– כנלע"ד].

טו) אם לא שינתה כל ג"פ לימים שוים, אינה צריכה לחוש ליום כ', אבל לא נעקר ממנה לגמרי, שאם תראה שוב ביום כ' יחזור לה וסת זה, לפי שאין וסת קבוע נעקר לגמרי עד שתקבע לה וסת אחר כדינו.

היכא שהפסיקה מלראות פעם אחת, דעת הט"ז שחוששת ליום כ' מיום כ', שהוא יום מ' מראייתה האחרונה, ואם הפסיקה שלש פעמים, אמרינן שדמיה מסולקין ואינה צריכה לחוש ליום פ', אבל כשתראה שוב באיזה יום שיהיה צריכה להפלגה של כ'.

ודעת הש"ך אינו כן אלא אפילו הפסיקה מלראות פעם אחת אינה חוששת לכלום לפי שאין הפלגה אלא מראייה ולא מיום שהיתה ראויה לראות. והן הם דברי רש"ל בביאורו להטור. וכתב הערה"ש שהעיקר כדבריו. וכשהפסיקה שלש עונות, דהיינו ששים יום אם וסתה היה ביום כ', אינה מסולקת דמים, כי לא שייך סילוק דמים באשה דעלמא. אלא דמ"מ נעקר הוסת בהכי שאינה חוששת לו עד שתראה שוב ביום כ' לראייה אחרת. וכיון שאינה בת סילוק דמים, חוזרת לוסתה בפעם אחת, עד שתקבע לה וסת אחר במקומו. ודעת המחבר אינו ברור כי בב"י מבואר שהבין דברי הטור שאשה זו מסולקת ממש היא, אלא שהקשה עליו דהא לא קיי"ל כרבי אליעזר דס"ל הכי. ואפשר שחלק על הטור ודעתו כאן כהש"ך. וצ"ע.

טז) בוסת החודש ג"כ כשהפסיקה או שינתה אפילו כמה פעמים אבל לא קבעה לה וסת אחר ושוב ראתה ביום וסתה, חזרה לו, מפני שאין וסת קבוע נעקר לגמרי עד שתקבע לה וסת אחר כדינו. משא"כ בוסת שא"ק שעוקרתו גם באי-ראייה לבד.

יז) מי שרואה בכל פעם שתקפוץ אפילו קרה כן כמה פעמים אינו וסת, שמפני האונס ראתה, וכן כל כיוצא בזה, כגון שראתה מחמת חימוד [עיין ב"י סימן קפג סעיף א בד"ה ומ"ש בין כו']. מיהו כשתראה כן ג' פעמים [– ש"ך] חוששת לו כוסת שאינו קבוע. ועיין מש"כ לעיל בסעיף ג בשם הח"ד.

הלכך חוששת להימים שראתה בהן וקובעת בהן וסת כדרך אשה שראתה בלא קפיצות.

יח) מיהו אפשר לקבוע וסת ע"י הרכבה של קפיצות וימים. כיצד, קפצה וראתה בא' בשבת וקרה כן ג"פ קבעה לה וסת להרכבה של ימים וקפיצות, ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד, ואם אח"כ הגיע א' בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת [ועיין סעיף הבא לענין אם חוששת לאחד מהן בלבד עכ"פ כוסת שאינו קבוע].

ראתה שתי פעמים בא' בשבת ובקפיצה ובפעם הג' ראתה בא' בשבת בלא קפיצה, אמרינן שהיום גורם וזהו. ודעת המחבר שאומרים כן אפילו אם בפעם האחרון מ"מ קפצה ביום השבת שלפני יום א'. אבל דעת הש"ך שבזה יש להחמיר כחומרת וסת המורכב כי אנו אומרים דקפיצה נמי דאתמול גרמא והאי דלא חזאי משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה. מיהו לא אמרן אלא בקפיצה של אתמול, ולא מקודם לזה [– נוב"י], ולא אמרן אלא בפעם האחרונה, אבל בראייות האחרות צריך להיות שהקפיצה היתה ביום א' [– ח"ד ע"ש]. ועיין סעיף כ.

מי שיש לה וסת להרכבת ימים וקפיצות פשוט שאינה חוששת עד שתקפוץ, כיון שבידה תליא מלתא, וזה נתבאר לעיל (סימן קפד סעיף יב). אבל כשתקפוץ צריכה לחוש לשאר העונה [– ש"ך, ועיין סעיף כה].

יט) יש שקובעת וסת על ידי מקרים שיארעו בגופה, כגון שמפהקת וכדומה. והנה שבדברי הראשונים יש פרושים שונים לכל המיחושים הפרטיים שהוזכרו במשנה ובגמרא, אלא שהפוסקים הביאו כולם בלי מחלוקת מפני שלהלכה כל שינוי הגוף הוי וסת, ולפיכך איני רואה צורך להזכירם.

ודוקא שהמיחוש בא בשינוי, שלמשל אם פיהקה פעם אחת וראתה אין זה שינוי כי כן דרך כל העולם לפהק לפרקים פעם אחת, אלא שאם אחזתה כמה פיהוקים וראתה בתוכם או סמוך להם, על זה אמרו שקובעת וסת ע"י מקרים.

ומהו ההפרש שיש בין זה לוסת הקפיצות שאינו נקבע אלא בהרכבת ימים. התשובה, כי שם עיקר הראייה אינו אלא מחמת האונס, אבל בוסתות הגוף אדרבה האורח הוא דגורם למקרים הללו כמקרים המתיילדים ממותר הליחות והדמים, והלכך אפילו בלא הרכבת ימים קבעה לה וסת בהם [– מדברי הרשב"א הובאו בב"י].

וחוששת לוסתות אלו בפעם אחת, ויתבאר זה בסעיף כא.

ואם בכל פעם בא המיחוש לזמן ידוע, קובעת לה וסת להרכבה, וכמו בסעיף הקודם. ועד שתקבענו חוששת לכל אחד בפנ"ע.

כשתקבע וסת המורכב, כתב הבית יוסף שאכתי חוששת להאחד לבדו כוסת שאינו קבוע [מיהו פשוט שעוקרתו בפעם אחת – עיין ב"י בסעיף יג(ד)]. מיהו לא הביאו בפירוש בשו"ע, ובדברי רמ"א מבואר דלא ס"ל הכי אלא שכשתקבענו בהרכבה שוב אינה חוששת אלא לשניהם ביחד. אולם באמת כשבא היום ואכתי לא בא המיחוש אפשר שאסורה, עיין סעיף כה.

כ) פיהקה וראתה בב' ר"ח ואח"כ פיהקה וראתה שלא בר"ח, הוברר הדבר שאין ר"ח גורם, וקבעה לפיהוקים. וכן להיפך. אבל אם בפעם השלישית פיהקה בכ"ט ולא ראתה עד למחר שהוא ר"ח, שפיר קבעה להרכבה, כי אמרינן שפיהוק של אתמול גרם לראייה של ר"ח, וכמשנ"ל בסעיף יז. ומה ששם משמע דעת המחבר שבזה אין לה וסת להרכבה וכדעת הרמב"ם, וכאן סתם כשאר פוסקים וכהש"ך, אפשר משום דשם בקפיצות שהוא מחמת האונס גרע טפי [– ט"ז וש"ך]. ומיהו דעת הגר"א שאין הלכה כהרמב"ם הנ"ל והעיקר כמ"ש המחבר כאן וגם בוסת להרכבת ימים וקפיצות.

כא) כמו שבארנו בסעיף ב לגבי וסת הימים דאף כשלא הוקבע לה וסת עדיין חוששת להנך וסתות אלא שנעקרין בפעם אחת, בוסתות הגוף ג"כ דינא הכי. ולע"ד הטעם מבואר ממה דבגמ' קא חשיב לוסת הגוף ליותר שכיח אפילו מהפלגות.

כשחוששת פעם אחת, אם פיהקה ואח"כ רוצה לשמש כתב המחבר שצריכה בדיקה. והקשו על זה דמ"ש מכל וסת שאינו קבוע דלא צריכה בדיקה לבעלה [עיין סעיף ד]. הנה הב"ח והפרישה תרצו דבשעת וסתה צריכה בדיקה לכתחילה אבל כשעבר וסתה מותרת בלא בדיקה. ובאופן קרוב לזה תירץ הש"ך בנקה"כ דבוסת התלוי בזמן מותרת אחר הזמן, אבל כאן בוסת הגוף צריכה בדיקה מיד אחר הוסת, אבל אם עבר זמן מופלג א"צ. ולא נתיישבה דעתי בתירוצים אלו. והט"ז תירץ דכאן בוסת הגוף גרע טפי כיון שדרך הטבע באשה להיות לה שינוי בגופה בשעת ראייתה או סמוך לה והוי ריעותא לפננו, משא"כ בוסת הימים שלא ארגשה כלום וליכא ריעותא לפננו. ולע"ד דבריו ברורים ונחמדים [וגם עולים יפה לפי"ד הרשב"א שהבאנו בסעיף יט בד"ה ומהו]. וראיתי שוב שגם דעת הפ"ת בסימן קפד (ס"ק כא) כהט"ז.

כב) וכן עד שתקבע לה לפיהוקים או להרכבה צריכה לחוש לימים בפנ"ע כדינם.

כג) במקרים הראויים לקבוע בהם וסת אין אחד מהן קובע עם חבירו אלא צריכה לראות כל פעם בפיהוקים או כל פעם בעיטושים וכן כל כיוצא באלו. מיהו קצת משמע מן הרמ"א בסמוך שאם תראה בכל פעם מג"פ במקרה אחר, תקבע לה וסת לכל המקרים. וצ"ע בזה, ועיין רעק"א.

כתב רמ"א שי"א שבראיות הבאות מחמת אכילת שום ובצלים דיינינן להו כוסת הקפיצות [וכן נראה דעת המחבר והגר"א]. וי"א שקובעת בהן כמו וסת הגוף. ולפי דעה זו כתב רמ"א שאם אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה אכלה פלפלין וראתה יש אומרים שקבעה לה וסת ע"י כל אכילת דברים חמים. ובענין ציור זה כתב הח"ד שאם אכלה שאר דברים חמים ולא ראתה לא נתבטל וסתה אלא משאר דברים ולא משלשה אלו.

כד) מי שחוששת למקריים הללו, אם רגילה לראות בסוף המקרה אינה חוששת עד סופו, ואם רגילה לראות בתחילתו חוששת מתחילתו ועד סופו, ואם רגילה להמשיך ראייתה אף לאחר שנגמר המקרה, חוששת עד סוף העונה.

הנה דעת הרשב"א הובא בסימן קפ"ד (סעיף ו) שאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים ששופעת או מזלפת אינה צריכה לחוש אלא לעונה ראשונה, וזהו דעת הרז"ה ושלא כהרמב"ן, והוזכרנו מזה בסוף סעיף יג דסימן זה. והנה הרז"ה עצמו סובר כאן שאינה חוששת אלא לשעת המקרה אע"פ שרגילה להמשיך ראייתה אף לאחר שנגמר המקרה, והוא אזיל לשיטתו, שסברתו הוא דתמיד אזלינן בתר התחלת הוסת, ובוסת ימים הוי העונה התחלת הוסת, ובוסת המקריים הוי המקרה התחלת הוסת. וזה שלא כהדין שכתבנו, והוא מן הרשב"א. ועל כן מקשה הב"י למה לא פסק הרשב"א כהרז"ה כאן, כיון שפסק כמותו גבי שופעת או מזלפת. וכתב הב"י שנראה לו טעמו של הרשב"א שאע"פ שאין הולכין אלא אחר התחלת הוסת וכמש"כ הרז"ה, מ"מ דעת הרשב"א עצמו דאין שיעור התחלת הוסת פחות משיעור ששיערו חכמים דהיינו עונה, ולפיכך כאן חוששת עד סוף העונה. מיהו עדיין יש להקשות על פסק של המחבר עצמו שפסק בסימן קפ"ד (סעיף ה) דברואה ראייה אחת מרובה מן סוף הלילה עד תחילת היום, צריכה לחוש לעונת הלילה, וגם צריכה לחוש ביום כשיעור שנמשך הראייה בו, ולמה, הא אפילו הרשב"א לא הצריכוה לחוש בשום מקום יותר מעונה לפימש"כ הב"י. וע"ז תירץ הב"ח (שם) דיש לחלק, דהתם בראייה אחת מסתברא דגם צריכה לחוש לשעת משך הוסת ביום לפי שכל משך זה בשם וסת נקרא, משא"כ בשופעת ב' וג' ימים דאינה ראייה אחת והדמים שרואה בעונה ראשונה הוא תחילת הוסת וכל מה שרואה אח"כ דמים יתירים הן דאיתוספו בה, אין זה נקרא בשם משך הוסת כיון שאינה ראייה אחת. וכאן הוסיף הב"ח לומר דלפי"ז נתיישב קושיית הב"י, דעד כאן לא קאמר הרשב"א כהרז"ה אלא בדמים יתירים, אבל כאן שהמשיכה עיקר ראייתה לאחר שנגמר המקרה, צריכה לחוש לכולה, והלכך אתי שפיר מה שהצריכה לחוש עד סוף העונה. והקשה הש"ך עליו כי לכאורה לא דק, שהרי מה שהבאנו פסק של המחבר הנ"ל, אין זה דעת הרשב"א, ואדרבה דעת הרשב"א הובא בב"י (שם) דברואה ראייה אחת מרובה מן סוף הלילה עד תחילת היום אינה צריכה לחוש אלא לעונת הלילה ולא לשיעור משך הוסת. אלא ע"כ כדברי הב"י כאן. מיהו לכאורה אכתי עומדין דברי הב"ח עכ"פ לתרץ שיטת המחבר שלא פסק כהרשב"א שם.

כה) אם רואה במקריים בהרכבת יום, ודאי אסורה כל היום כמו וסת הימים גרידא. דעת הט"ז שזה רק לאחר שבא המקרה, אבל קודם לכן אינה צריכה לחוש ש[יבוא ו]תראה. והש"ך בנקה"כ האריך לחלוק עליו, ודעתו שדינה כאן שוה לכל אשה שיש לה וסת הימים גרידא.

כו) כאשר כתבנו בריש סעיף כא, חוששת לוסת הגוף בפעם אחת. וכן כשקובעת אותו אינו נעקר בפחות מג"פ. וכיצד תעקרנו, משיבוא המקרה ולא תראה ויארע כן ג"פ. וכן בוסת להרכבת ימים ומקריים, אין הוסת נעקר עד שיקרה המקרה ביומו ולא תראה, ויארע כן ג"פ.

אם בא היום אבל לא בא המקרה, ולא ראתה, ואירע כן ג"פ, אף שהבאנו דעת הש"ך בסעיף הקודם שבוסת ההרכבה צריכה לחוש לעונתה כמו מי שיש לה וסת הימים לחוד, מ"מ היינו משום שבכל העונה חיישינן שמא יקרה המקרה [ממש כמו שבוסת הימים גרידא חיישינן שמא תראה], הלכך בנידון דידן אף שלא עקרה וסתה לגמרי לפי שלא היתה לה אי-ראייה בשעת המקרה, מ"מ אינה צריכה לחוש שוב שיבוא המקרה, ולפיכך בנידון זה אינה צריכה לחוש אפילו ביומו עד שיקרה המקרה [– ס"ט].

כז) תינוקת והיינו מי שאין לה שנים וסימנים [אפילו יש לה אחד מהם] היא מסולקת דמים ואינה חוששת לראיותיה כלל עד שתראה ג"פ, ואז היא מוחזקת רואה כשאר נשים.

אם אח"כ הפסיקה מלראות שלש עונות חזרה לדינה הראשון והויא מסולקת. ובסמוך נבאר מה נקרא שלש עונות.

אם לאחר שהפסיקה חזרה וראתה, צריכה לראות ג"פ כדי להחזירה לדין שאר נשים. והנה משמע דעת המחבר שאלו ג"פ צריכה לקבוע בהן וסת, ואל"ה קיימת בחזקת מסולקת, אע"פ שרואה כמה פעמים. ולכן גם בדין של ריש הסעיף פשוט שיאמר כן נמי. מיהו זה בודאי אינו כי בגמרא (נדה דף י.) אמרינן דפעם שלישית מטמאה מעת לעת, והגע בעצמך במאי עסקינן, אי בשקבעה לה וסת הרי דינה דדיה שעתה, אלא ע"כ בשלא קבעה, וחזינן להדיא דאף כשלא קבעה לה וסת כשראתה ג"פ הוי דינה כשאר נשים. וכתב הט"ז שלא דיבר המחבר במי שקבעה וסת לאשמועינן מה שעלה בדעתנו – והיינו טעמא כדפרכנו, אלא נחית לדיוקא אחריתא, והוא שאפילו חזרה וראתה פעם א' או ב' ביום וסתה הראשון, אכתי היא מסולקת עד שתראה כן פעם שלישית, אבל ודאי שכל שראתה ג"פ, בין שקבעה בהן וסת ובין שלא קבעה בהן וסת, הוי דינה כשאר נשים [– כך ביאר ישי דברי הט"ז, ודבריו ברורין]. והנה"כ כתב שלעולם היא מסולקת עד שתקבע לה וסת, וזה תמוה כמש"כ, וצע"ג.

שלש פעמים אלו שצריכה לראות לחזור לדין של כל הנשים, דעת המחבר שצריכים להיות בלי הפסקת ג' עונות ביניהם, ועוד ס"ל שאין ראייה הראשונה שלאחר ההפסקה מן המנין אלא לענין חישוב הפלגות. וחולק עליו הט"ז בשניהם, דלא צריכה אלא ג"פ, ויכולים להיות אפילו בהפסקת ג' עונות ביניהם. והסכים אליו הש"ך בנה"כ.

שיעור שלש עונות הללו כיצד. דעת הדרישה שעונות פי' עונותיה הראשונות שראתה בהן, יהיה מה שיהיה. ומיהו משמע שהוא לא אמר כן אלא לחומרא, כגון אם וסתה מתחילה היה ליום ל"ה, שזו לא תהיה מסולקת עד יום ק"ה, אבל לא להיפך במי שוסתה היה מתחילה ליום כ', שזו לא תהיה מסולקת עד שתעבור עליה שלש עונות בינוניות. והש"ך חולק על כל זה וס"ל דלעולם לא חשבינן אלא ג' עונות בינוניות. ולולי דמתפינא הייתי אומר כהדרישה ואפילו לקולא, כי כן היה משמע לן פשט הסוגיא (נדה דף ט:), דקמבעיא וכמה עונה, והשיב ר"ל בשם רבי יהודה נשיאה עונה בינונית שלשים יום, והיה משמע לן דלא קמיירי אלא באשה שאין לה וסת ולפיכך אנו צריכים להסתכל על הבינוניות, אבל באשה שיש לה וסת ודאי דבדידה לא קמיירי. ואף המאירי כתב שם וז"ל י"א שאם היה לה וסת אחר הולכים אחר עונות שלה ולא אמרוה בשלשים אלא שסתם וסתות כך הם, עכ"ל. כל זה הצעתי אצל ראש החבורה אבל לא הסכים עמי, והוא ס"ל כהש"ך, ומיהו אמר לי שדעת הפלתי כמש"כ.

כח) וכן זקנה שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה, הרי זו מסולקת דמים, ואינה חוששת לוסתה או לוסת שאינה קבוע. וכבר בארנו דהא דאין תינוקת וזקנה חוששין לוסת שאינה קבוע היינו לפני ג' ראייות, אבל לאחר ג' ראייות אפילו לא קבעו בהן וסת חזר דינן לנשים שאינן מסולקות דמים, אם לא לדעת הנה"כ הנ"ל.

כט) איזהו זקנה, כל שקורין לה אימא בפניה ואינה ראויה להקפיד על כך. והט"ז פי' שאינה ראוייה להיות בושה, וזה חומרא כי בתחילה מקפדת וגם בושה ולבסוף אינה אלא בושה. ולא נראה כן מן הב"י, והגר"א והתוה"ש כתבו כמש"כ.

ל) חזרה וראתה, דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות.

לא) מיהו חומרא יש בזקנה מבתינוקת והוא שאם חזרה וראתה בתוך וסתה אינה צריכה ג"פ וחזרה מיד לדין שאר נשים.

לב) פעמים שאשה קובעת וסת בתוך וסת, כגון אם תראה ששה פעמים, בר"ח ובכ' בר"ח ובכ' בר"ח ובכ'. והחידוש בזה הוא שקובעת וסת בימי זיבתה, שהרי ר"ח הוא תוך ימי זיבה של כ'. וכן קובעת בימי נדתה, שאין אנו נוהגים בזה כדין התלמוד לפי שמועדים לטעות בהחשבון [– כ"כ הרמב"ן לפי רוב הפוסקים אע"פ שהנה"כ ס"ל שלא אמר כן אלא להחמיר, וכן דעת הערה"ש כוותיה, אבל התוה"ש כתב כמש"כ]. והעד לזה הנמשכים אחר דעת הרמב"ם בחשבון ימי נדה וזיבה.

מיהו אם ראתה שני ימים רצופין הוי כמו שהזכרנו לעיל (סוף סעיף יג וסוף סעיף כד) שאינה חוששת אלא לתחילת ראייתה [– ש"ך]. וכן כל שהמשיכה ראייתה כדרך כל הנשים אפילו פסקה יומיים [– הרב בספר] והכלל הוא שאפילו בזה"ז לא שייך לקבוע וסת בתוך מעיין פתוח [– ערה"ש].

בענין אם צריכה לחוש לוסת השני עד שתקבענו, עיין מש"כ בסעיף יג (בד"ה וכתב הח"ד).

לג) מעוברת לאחר ג' חדשים לעיבורה וכן מניקה כל כ"ד חודש אפילו מת הולד או גמלתו, אינה קובעת וסת, לפי שדמיה מסולקים ממנה. וכן אינה חוששת לוסה הראשון.

ומ"מ חוששת לראייתה שתראה כוסת שא"ק. והטעם, שמעיקר הדין אמרינן שכל ראייה שתראה מקרה הוא, אלא שאנו חוששין שמא אינו מקרה. ומפני זה אמרתי שאף על פי שאמרו שחוששת כוסת שא"ק, מ"מ ודאי יש לה הקולות של וסת קבוע. ולדוגמא שאם היתה לה וסת החודש מקודם ועכשיו ראתה, לא תהא צריכה לחוש אלא ליום החודש [עיין מש"כ ריש סעיף יד]. וכן כל כיוצא בזה. וכמדומה לי שכן דעת הס"ט, שהוא כתב דלהקל קובעת לה וסת.

הפילה רוח ג"כ יש לה כ"ד חודש [– ח"ד], אבל לא בלידת יוצא דופן (caesarean section), לפי שבזו אין איבריה מתפרקים מחמת לידה [– הרב בספר].

לד) עברו ימי עיבור והנקה דעת המחבר שמיד צריכה לחוש לוסתה הראשון. כיצד, היה לה וסת לכ' בחודש, חוששת לכ' בחודש הראשון שפוגעת בו. היה לה וסת להפלגות של כ', חוששת ליום כ' מן הראייה הראשונה שתראה. ודעת הש"ך שאינה חוששת אף ליום החודש עד שתתחיל ותראה פעם אחת.

מיהו אינה צריכה לחוש לוסת שא"ק שהיה לה מקודם [– פ"ת בשם הנו"ב].

No comments:

Post a Comment