Tuesday, March 6, 2012

Additives of Unpleasant Flavors; YD §103, §104, and §122


Here is my synopsis of the laws of נותן טעם לפגם, which follows the order of the Shulḥan Arukh, se’if by se’if.

סימן קג

א) א) כל שטעמו פוגם תערובתו אף שאינו פגום מחמת עצמו תערובתו מותר.

ב) כתב רמ"א דדברים החשובים כבריה וכדומה אע"פ שפוגמין בתבשיל אינן בטלים. ודבר פשוט הוא – לפי שדברים אלו כשהן שלמים אין אוסרין מחמת טעמן אלא מחמת גופן. וכתב שאם פגומין בעצמן שרי, והטעם כתב בדרכי משה דכבה"ג בטיל חשיבותייהו. ומשמע דעת הט"ז דלזה מהני סרחון קצת, ודעת הפר"ח דבעי סרחון לגמרי [– פמ"ג].

ג) דברים המאוסים ואפ"ה התורה אסרום כזבובים ויתושים דעת הפר"ח שאינן בטלים לעולם בשלמותן ואפילו נסרחו, אבל הערוך השלחן כתב דודאי אף אלו בטלים בכה"ג.

ב) א) פגם זה שפוגם תערובתו א"צ שיפגום לגמרי אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו.

ב) אם נתערב גופו של איסור פוגם, דעת הרשב"א דבעינן רוב היתר בתבשיל, והר"ן חוכך להחמיר אף ברוב היתר כל זמן שהגדיל מדתו של ההיתר עד שמשביח בגודל מדתו יותר ממה שפוגם בהפסד טעמו.

ג) אם לא נתערב אלא טעמו, אע"ג דבנ"ט לשבח משערין בכולו כאן בטל אפילו באיסור מרובה, כ"כ הרשב"א. לדעת הרבה אחרונים היינו משום דהא דמשערין בכולו חומרא היא, ובנ"ט לפגם אין מחמירים בזה אלא אומרים דמסתמא לא פלטה כנגד ההיתר. ואומר ראש החבורה ר' יצחק קוזלוביץ שלא כן דעת הש"ך והוא ס"ל דבטעמו אין קפידא להצריך רוב כלל ואפילו היה אפשר לשער דאיכא טעם איסור מרובה היה מותר. ובערה"ש נמי מבואר כן בדבריו. ולי נראה ראיה לשיטה זו מהא דכולם הביאו מן הרשב"א דעכ"פ ציר חשיב גופו של איסור ולא טעמו לענין זה, והשתא אי אף בטעמו לחוד לאמיתו של דבר צריך רובו היתר א"כ דקארי לה מאי קארי לה. ואם תאמר ומאי סברא היא זו. לע"ד נראה לומר דהנה באמת מה שאומרים שפלט טעם בכולו אין הפירוש שפלט כל גופו שמעולם לא יאמר אדם כן, אלא שבכח של הדבר לפלוט טעם הרבה בפליטה מועטת, עד כדי כך שאם ישאר בתבשיל יפלוט טעם כ"כ כאילו נמחה גופו בתוכו. ועיין רמב"ן (במלחמות פרק א"ע) שכתב גבי טעם כעיקר ז"ל ואפילו אין בו מגופו של איסור כלום כגון ענבים ששרה במים והוא שנתן האיסור בהיתר טעם גדול כאילו נתערב בו כזית ממשו של איסור ע"כ, והגע בעצמך מאי קאמר, וכי אפשר לומר שנתן טעם כאילו נמחה היכא שהאיסור נשאר ממש בשלימותה, אלא כן הדבר וכמש"כ, דטעם אינו באמת גוף הדבר, וביכולת לפלוט טעם מרובה אף ע"י פליטה מועטת של גוף הדבר, וזה הפירוש של מנא ידעינן כמה נפיק – דהיינו מנא ידעינן אי פלטה טעם כ"כ כאילו נמחה כולו או פחות. ולפי"ז מאד נתחוורו דברי הרשב"א כאן, כי רצונו לומר שבכל מקום אה"נ שמשערים בכולו משום דמנא ידעינן כמה נפיק, אבל עכ"פ אין ספק שממשות הפליטה בכ"מ אינו כלום ובטל ברוב אף באיסור גדול הרבה, והלכך בטעם לפגם כבר נתבטל הממשות ברוב בודאי בכל אופן וליכא חשש אלא דלמא פליט טעם כ"כ כאילו נמחה כולו, אבל זה רק שאלה של טעם, וכיון שהטעם לפגם הרי התבשיל מותר. וצריך להוסיף דלפום ריהטא היה אפשר להקשות על דברי דא"כ כל מב"מ שזרקו להאיסור לא ליבעי רוב. אבל לק"מ דשם אה"נ דאין בממשו רוב אבל בטעמו איכא רוב טעם איסור וא"כ חשיב הוכר האיסור אף שהוא מב"מ מפני שרוב חזקות הטעם הוא איסור כנלע"ד ודו"ק, ועיין מש"כ לעיל סימן צח סעיף ב בדין סלק. עוד יש להקשות דלפי"ז כל הנבלע מאיסור נצטרך ששים כנגד האיסור הראשון אפילו גדול יותר מן הדבר הנבלע בו מאחר שאמרתי דבפליטה מועטת של הגוף פולטת טעם כולו, וזה דבר פלא לא ניתן ליאמר. אלא דלע"ד נראה דגם זה לא קשה דמ"מ יש סברא לומר דקים להו לרבנן דא"א לשום דבר לקבל טעם יותר מכאילו היה כולו הדבר המבליע לתוכו, וק"ל.

ד) כתב רמ"א דפגם זה אע"פ שאינו אוסר תערובתו מ"מ נאסר הקדרה, ואם בישל בה תוך מעל"ע דבר שאין איסור זה פוגם בו צריך ס' נגד האיסור הנבלע בקדרה [ולא כנגד כל מה שנבלע בקדרה דכיון שהאיסור היה פוגם בו לא שייך לומר חנ"נ – ש"ך]. מיהו אם תחב כף לתבשיל הראשון ושוב תחבה לקדרה אחרת שהאיסור פוגם אף בו אין הקדרה השנית נאסרת דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתר. והט"ז כתב דאף אם לא היה פוגם אלא באחד מהן הוה הדין כן. ולע"ד אפשר דרמ"א לא אמר הכי מפני שאם אינו פוגם בראשון א"כ כל שנבלע בכף נ"נ וא"כ הגם שהאיסור פוגם בשני מ"מ נאסר מחמת בליעות ההיתר שבכף. ואכתוב עוד בזה בסעיף ז בס"ד.

ה) מש"כ בשם רמ"א דנאסר הקדרה ר"ל שצריכה הכשר. והנה כלשון הזה כתב רמ"א בת"ח (כלל פה דין כג) ושם תמה עליו המנחת יעקב, ועוד הקשה שהרי רמ"א סתר את עצמו דהא לענין כלי שהדיחוהו בחמין עם אפר (כלל נא) התיר רמ"א לכתחילה. ואני תמה על תמיהתו שהרי לכאורה החילוק פשוט – דשם האיסור הפוגם פגום בעצם, ולכן אין סברא לומר שנאסר הכלי מחמתו, משא"כ כאן שאין האיסור פגום בעצם, וזה מוכח מהמשך דברי רמ"א שכתב אם בישל בה דבר שאין איסור זה פוגם בו כו', ודוקא בזה ס"ל לרמ"א דלא גרע מכל כלי הנאסר דצריך הכשר אע"פ שפוגם התבשיל מפני שאינו ב"י. וסברא היא שהרי כל מאכל מושבח שבעולם תמצא דבר שתערובתו בו יהיה לפגם, כלום יאמר שבכ"מ אין בשר אוסר כלי מפני שטבע של בשר לפגום ביין, הלכך סברא לומר שאף במקום שנתערב ביין הגם שאינו אוסר היין מ"מ אוסר הכלי, שבשר הזה אם תסלקנו מהיין עדיין יהיה בכחו להשביח דבר אחר. ואיני יודע מה הכריח המנ"י להקשות דברי רמ"א אהדדי, אבל לע"ד כמש"כ.

ו) השביח ולבסוף פוגם אסור. פוגם ולבסוף השביח אסור, אבל בשעת הפגם מותר [– ט"ז וש"ך].

ז) כתב הב"י דדבר שאינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח אסור. ודבר זה פי' הש"ך כגון גיד הנשה שאין בו טעם כלל והרי הוא כעץ אפ"ה בעינן ס' כנגדו. ודין זה דרבנן כמו דאמרינן במב"מ דבעי ס' מדרבנן. והפר"ח פי' פירוש אחר בזה דר"ל דבר שטעמו נרגש בודאי אבל אינו משביח התבשיל וגם אינו פוגמו. והרבה השיגו על הש"ך מכמה ראיות אלא שלא ראיתי באחד מהן ראיה ברורה, וצ"ע. מיהו ע"ל סי' צט סעיף א. ושם כתב הערה"ש (בסעיף יג) דאף היכא דאיכא איסור על עצמות או עורות או גידין מ"מ אין נראה שצריך ששים כנגדן.

ח) ואלו דברי הרב בענין chewing gum (ח"א יו"ד סי' כד): הרי כפי שבררנו החלק הטעים והמתוק שבו אין בו שום שאלה, ומה שנשאר הגומי אח"כ וממשיכים ללועסו אין בו לא טעם ולא ריח, והרי הוא כעץ בעלמא ושרי ללועסו כל היום כולו אף אם ערבו בו מדברים האסורים, עכ"ל. ויראה שגם הש"ך יודה לזה לפי שבשום אופן אינו אוכל גופו של איסור.

ט) דעת הרב שכל gelatin מותר. ואמר לי הרב שדעתו כר' חיים עוזר, והוא יש לו הרבה טעמים להתיר – עיין שו"ת אחיעזר ח"ג סימן לג סעיף ה וח"ב סימן יא.

ג) א) אפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא ע"י דבר אחר שמסייעו כגון הריבוי במלח ותבלין מותר.

ב) כתב הש"ך דה"ה כשאינו פוגם אלא בצירוף שאין שם מלח ותבלין כראוי מותר. וכתב רעק"א דא"כ עד שלא יערב המלח ותבלין יוסיף ס' נגד האיסור ושוב לא יאסור כשיערבם. אלא שהפרמ"ג כתב דאין לעשות כן אלא במקום דא"א למיתי לידי איסור תורה. ועיין סימן קט סעיף ב.

ד) א) כתב המחבר שבשר פוגם בשמן. והביא הש"ך מתשובת רמ"א דאין זה אלא בשמן שלוק ולא בחי. והש"ך עצמו ס"ל דבשר אינו פוגם בשמן כלל.

ב) עוד כתב המחבר שבשר פוגם בדבש. והט"ז כתב בשם הב"י דאין זה אלא בבשר ודבש לבדן, שאם יש שם תבלין ובצלים הוא משביח. ורמ"א כתב די"א שאין זה אלא במשקה שנעשה מדבש ולא בדבש עצמו וכ' דבמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר.

ג) וכתב רמ"א דבשר פוגם ביין, וגם חלב פוגם ביין. ומה שכתב חלב ר"ל חלב בציר"י [עיין פתחי תשובה] ולדעת הפמ"ג בקמ"ץ.

ה) א) קדרה שאינה בת יומה חשיב טעמה לפגם והיינו ששהתה מעל"ע אחר שנתבשל בה איסור.

ב) ואם אינה מודחת השמנונית הקרוש עליו אוסרת אבל כתב רמ"א דלא צריך ס' נגד הכלי ויש מתירין לגמרי ומדברי רמ"א נראה שנוהגין כסברא הראשונה. ועיין דברי הערה"ש שהעתקנו בסימן קכב סעיף ג.

ג) סתם כלים נקיים הם [– ש"ך].

ו) יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה ב"י הכל אסור דאגב חורפיה מחליה ליה לשבח. ודוקא רובו דבר חריף [– רמ"א סי' קכ"ב]. ופירוש רובו לא רובו ממש אלא חלק גדול שטעמו נרגש הרבה בתבשיל [– כן נראה מן הט"ז וערה"ש].

ז) א) קדרה שהיא בלועה מאיסור ותוך יומה בישל בה מים המים נ"נ ולפיכך אין אומרים שטעמה לפגם עד שיעבור מעל"ע מזמן זה. וכתב רמ"א דבשאר איסורים חוץ מבב"ח במקום הפסד קצת [– ש"ך וגר"א] יש להתיר כל שהוא מעל"ע מזמן בישול האיסור.

ב) כשבישל האיסור קודם הלילה ולא הוחמו המים עד לאחר שעברה הלילה, אע"פ שלא שהתה מעל"ע מבישול המים, מותר מעל"ע מבישול האיסור, דשמא הלכה כמי שאומר שבכל אופן אין מונין אלא מזמן בישול האיסור [הסמ"ק בשם הרבה מקילים] ואפילו את"ל דלא [בעל התרומה], שמא הלכה כמי שאומר לינת לילה פוגמת [רש"י ור"ת].

ג) והוסיף רמ"א דאפילו בישל בשר ועברה הלילה ובישל חלב ואז הוחמו מים מיד, נמי דינא הכי מה"ט, ואין מונין מעל"ע אלא משעת בישול הבשר. עוד כתב בת"ח דאין חילוק בציור הנ"ל אם הוחמו המים קודם שעברה הלילה או אח"כ, דכל היכא דעברה לילה וגם הוי מעל"ע מבישול האיסור שרי. והש"ך כתב דדבר זה אינו מוכרח בשיטת המחבר כי יש לומר שלא רצה להקל כ"כ, ואין מצטרפין השיטה דלינת לילה פוגמת אלא לומר שחימום המים שאח"כ לא יחזור ויעשוה ב"י.

ד) וכתב הש"ך לדעת עצמו דבב"ח שוה לשאר איסורים בזה ואם צריך מעל"ע משעת חימום המים בבב"ח צריך ג"כ בשאר איסורים וכן להיפך, דבב"ח זה דומה ממש לשאר איסורים שהרי כבר נאסר. ולכאורה קושייתו בולטת וצ"ע.

ה) והנה בכל זה יש להקשות אמאי לא אמרינן שאין הנאסר יכול לאסור כו' והאיך אפשר שהמים יאסרו אחרי שטעם האיסור כבר שהה מעל"ע ופגום הוא. ועיין פמ"ג שכתב טעם זה לבאר הסמ"ק אבל מן התימה שהרי הב"י כתב דטעם הסמ"ק לא שייך לבב"ח ומוכרח שלא הבין כדבריו. והעיר נחמן שהחו"ד בסימן צד תירץ דכל טעם לפגם משהו איסור מיהא איכא. ולפום ריהטא אמרתי שהם דברי נביאות, מיהו שוב ראיתי להפמ"ג (מ"ז סק"א) שכתב כן לדעת הרשב"א ומלתא דמסתבר הוא לפמש"כ שם ע"ש. אלא צ"ע דאם האמת כן א"כ לכאורה היה לנו לצרף כאן גם שיטת הר"ן להיתירא. והחו"ד כאן תירץ דכיון שהמים נ"נ קודם שהופגם האיסור לא פקע שם זה מהם אח"כ כשהופגם האיסור. וגם זה צ"ע. ורעק"א על החו"ד כתב תירוץ אחר לדעת הש"ך דכשהאיסור יוצא מן הכלי רגע אחד מפסיק. וזה לכאורה קל לשמוע.

סימן קד

א) א) עכברא דדברא אינו פגום מחמת עצמו. המחבר כתב דאף אינו נותן טעם לפגם והש"ך חולק.

ב) עכברא דמתא ולהש"ך הנ"ל כל עכבר בשכר וחומץ מספקא לן אי נ"ט לשבח או לפגם. הלכך כשאין שם אלא טעמו, שמכירו וזרקו או שנימוח לגמרי, בטל בס'.

ג) וכתב הש"ך דנראה מדברי רמ"א דהאי ספק אין מצטרפין בו להקל, והיינו משום שתלוי בחסרון בקיאות, עיין לעיל סימן צח סעיף ג [– פמ"ג], אולם לפמש"כ שם צ"ע.

ד) אבל אם נחתך לחתיכות דקות וא"א לסננו הכל אסור שמא יפגע בממשו של איסור. וכתב רמ"א דדוקא בשרץ משמנה שרצים יש לחוש להכי.

ה) הט"ז חולק על הרמ"א וכתב דדין זה הוא בכל האיסורים. וכתב הטעם שכל דבר הניכר עתה למראית העין אלא שאי אפשר ללקטו מן התערובת מחמת דקותו וקטנותו חשיב הוכר לגמרי ולא שייך לו ביטול לא ברוב ולא בששים. וודאי שיש יבש הבטל בלח כגון חתיכות דקות ברוטב עב ובריה שנפלה למרק ונחתכה וכיוצא באלו אלא דהיינו דוקא כשאינו ניכר למראית העין מחמת אופן תערובתו, והכא מיירי בדברים הניכרים לעינים. [והנה הש"ך בנה"כ האריך לסתור דברי הט"ז, ומיהו מה שכתב בענין רגלי הדבורים, דשאני התם שהרי עינינו רואות שרגלי הדבורים מעורבים בדבש, מוכיח עליו שלא הבין דברי הט"ז כמש"כ, והנה לך שעל זה הדרך היה אפשר להשיב על כל קושיותיו, ודו"ק, ולע"ד כמש"כ.] ויראה מדברי הערה"ש כמש"כ.

ו) דעת הש"ך כרמ"א ודעתו דאיירי אף באינו ניכר כלל ומפרש דלפי שהקפידה תורה בשיעור עדשה החמירו רבנן להחשיבו כמו בריה דאף החתיכות דקות לא ליבטלו [ולפמש"כ הש"ך מחמיר והט"ז מיקל ודו"ק].

ב) א) נפל לשאר משקין פוגם בודאי. הט"ז הביא דברי רש"ל להחמיר בכל משקין חוץ מיין ושמן ודבש, ומדברי הש"ך בסמוך משמע דכך נקט רמ"א, וכ"א בביאור הגר"א. אולם רעק"א כתב דבשאר משקין פסקינן להקל לגמרי [חוץ משומן דבסמוך] כי כן מבואר דעת רמ"א בת"ח.

ב) עירה על העכבר שומן רותח כתב רמ"א דיש מחמירין וכתב הש"ך שזהו לפי דעת רש"ל הנ"ל. וזהו בצירוף סברא אחרת והוא שמכיון שנופל עליו כשהוא רך העירוי נוגע תמיד בהאיסור ועד שנתקשה נבלל בהשאר כדבר לח. ובמקום הפסד גדול יש לסמוך על דברי המקילין [כן פירש הט"ז דברי רמ"א וכן הוא בערה"ש]. אבל אם בא לפננו שומן קשה ע"ג עכבר לא אסרינן דלא מחזקינן שנפל עליו רותח ואין חשש אלא שמא נאסר מחמת כבוש בעודה רך וא"כ יש כאן ס"ס ספק כבר היה קשה כשנפל עליו ואפילו את"ל שהיה רך שמא נתקשה קודם שיעור כבישה [וצ"ע דלכאורה אין זה ס"ס גמורה שהרי דומה לשם אונס חד הוא] ולפיכך בעינן רק נטילה [משום דמאיס או משום דדרך שומן אווזא שלא להיות קשה כ"כ – רעק"א].

ג) כתב הש"ך דאם מאוס עליו עדיין אפי' ביותר מס' אסור לאכלו.

ד) וכתב רמ"א שבמקום שהשומן מאוס לאכול אסור להדליקו בביה"כ. וכתב הט"ז דפירוש מאוס אסור. ולהש"ך הנ"ל יתכן לפרש דמאוס על בני הביה"כ קאי אע"פ שאינו אסור באמת, וכ"ש באסור ממש.

ג) א) דברים האסורים אבל כל אדם בודל מהם למיאוסן כגון זבובין ויתושין, טעמייהו לפגם, הלכך כל שנמחה עד דאזיל ליה חשיבותא דבריה בטל ברוב [ואף דאיכא כזית בכדי א"פ – ש"ך]. ומ"מ כל היכא דאפשר לבדוק ע"י מסננת בודק ומסנן. ועיין ש"ך סו"ס קז שמחמיר בכל זה אם לא בהפסד מרובה או שעת הדחק. ושם כתב הערה"ש שדברי המקילין עיקר וכן המנהג פשוט ואין לשנות המנהג.

ב) מיהו כתב רמ"א דבשכר וחומץ יש לחוש בכל הדברים כמו בעכבר. ועיין ריש סעיף ב.

 סימן קכב

א) נותן טעם לפגם מותר.

ב) א) קדרה ששהתה מעל"ע משנתבשלו בה דבר חשיבה נ"ט לפגם, ואפ"ה אסרו חכמים לבשל בה לכתחילה גזירה אטו בת יומה.

ב) במרדה הקילו [לעיל סי' קח סעיף ג] דלא אפשר. אבל בכלי חרס הגזירה במקומה עומדת והנה לך שדבר זה מפורש כאן בסעיף יב ואני תמה על המפקפקים, וכן פסק הערוך השלחן ואפילו באיסור דרבנן. והטעם נ"ל דחשיב אפשר בהחזרת כבשונות, עיין תוס' זבחים דף צו. ד"ה אלא ורשב"א חולין דף קח: ד"ה אילימא, העתקנו לשונו לעיל (סימן קה סעיף ז). וצ"ע בmachine שא"א להכשירו אם דינו כמרדה.

ג) א) י"א שאם לא סר ממנה כל השמנונית והוא בעין אינו נפגם בשהיית מעל"ע. וכתב רמ"א דמ"מ לא בעינן ששים אלא כנגד הבעין דמה שנבלע בדופני הקדרה נפגם.

ב) כתב הערה"ש ז"ל יראה לי דאפילו לדעת הטור והש"ע דכשאינה רחוצה לא הוי נ"ט לפגם הטיח שעל פני הקדרה מבפנים, אינו אלא טיח ממש שיש בו שמנונית כגון שצלו בקדרה בשר שמן הרבה וכיוצא בזה, אבל כגון בישולים שלנו שהעיקר הוא מים וגרויפין או תפוחי אדמה או לביבות, ובשר בה מעט, וכל במאכלי חלב, אף שהקדרה אינה רחוצה מ"מ מה שעל פני הדופן אין בזה ממש כלל וכמעט שאינה ראויה לאכילה ולכן יש לחושבה נ"ט לפגם לאחר מעל"ע בכל ענין, עכ"ל.

ג) כתב רמ"א י"א דבדבר חריף לא אמרינן נ"ט לפגם מותר, הלכך כשבישל דבר חריף בקדרה שאינה ב"י אסור. ודוקא אם חלק גדול מן התבשיל ד"ח [– עיין סי' קג סעיף ו]. מיהו בליעת איסור חריף ששהתה בדופני הקדרה נפגם כמו שאר דברים.

ד) קדרה הבלועה מבב"ח וקודם שעברה לילה חיממו בה מים מונים מעל"ע משעה שחיממו המים. ועיין לעיל (שם סעיף ז) באריכות.

ה) כלי שדרכו להשתמש בשפע שנבלע בו איסור מועט אין חוששין לו אפילו בבן יומו לפי שאי אפשר שיבא לידי נתינת טעם ובכה"ג מבטלין איסור לכתחילה. אבל אם דרכו להשתמש לעתים בדבר מועט צריך להכשירו ואסור להשתמש בו אפילו בשפע. בש"ך נראה שחולק ע"ז. וכבר כתבתי בסוף סימן צט דקיימא לן כדברי רבותנו בעלי השו"ע.

ו) א) סתם כלי גוים הם בחזקת שאינם בני יומן, ולפיכך מותרין בדיעבד.

ב) כתב רש"ל דסמכינן אגוי לאסור אם אמר שבישל בה תוך מעל"ע. והש"ך הביא חולק ע"ז, וכן ס"ל להט"ז. אלא שכתב הט"ז להחמיר באומר כן לפי תומו ממש שאמר כן מעצמו בלי שום שאלה. וכתב הערה"ש ז"ל באמת אין כלל בזה והכל לפי הענין, ואם הוא מבין שבשלו בו כהיום או שלפי האומדנא הבעה"ב הזה אינו עשיר להחליף כליו או שהוא לעת ערב דבודאי קרוב הדבר שבישלו בו היום, הוי איסור גמור אפילו אם לא הגיד לו שהוא ב"י, ומימינו לא שמענו לסמוך על היתר זה ולא יעשה כן בישראל לאכול אף המותר מכליהם על סמך זה דאינם בני יומן כו', עכ"ל, עכ"פ תוכן כוונתו שהכל לפי הענין.

ג) כתב רמ"א שקניית דברים מבושלים חשיב בדיעבד ועיין מש"כ בסי' קח סעיף ג.

ד) מיהו כתב שאם חימם הגוי מים ללוש בהם עיסה עד שלא לש מקרי לכתחילה הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו. ובדין זה אני נבוך שלא ירדתי לעומק סברת הדין שיגרע זה משאר דברים המבושלים כבר, וצ"ע.

ה) כל האומר בשל לי כמאן דעריב בידים דמי.

ו) כתב המחבר שאפשר לומר שע"י הרקחין או שאר אומנין מותר שכל האומנים מייחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותן, אבל בעל נפש יחוש. והטעם שראוי להחמיר כאן משום שלא אמרו כן אלא ללמד זכות על המנהג אבל אדרבה משמע ההיפך בגמרא [– גר"א, עיין ב"י]. ובזה"ז דבר ברור הוא שהאומנים יש להם כלים מיוחדים וגם בעל נפש א"צ להרחיק וכבר כתב כן הערה"ש בזמנו, כ"ש בזמננו.

ז) סתם כלים שלנו ג"כ בחזקת שאינם ב"י. וכיון שרמ"א סותם כאן משמע דהכי נקטינן. בפתחי תשובה הביא שמ"מ אם בעל הכלי לפננו צריך לשואלו וכן כתב הערה"ש אבל עיין ביאור הגר"א שחולק.

ח) כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב. וע"ל סי' קב סעיף ג.

ט) א) יש ליזהר מלהניח בבית גוי כלי סעודה דחיישינן שמא ישתמש בהם. וכתב רמ"א שאפילו נתנם לאומן לתקן חיישינן להכי ולכן צריך לעשות בהם סימן שלא ישתמש בהם הגוי.

ב) עבר ושהו, אם כפי שעה אין לחוש, ואם כחצי יום, אם רוצה להשתמש בהם היום צריכים הגעלה, דמסתמא השתמש בהם הגוי ואין כאן אלא ספק אחד – אם השתמש בהם בדבר הפוגם בעין או לא – וספק דאורייתא [דטעם כעיקר דאורייתא] לחומרא, אבל אם רוצה משהה אותן מעל"ע ואז אין כאן אלא ספק דרבנן, דאפי' אם השתמש בהם בדבר המשביח בעין, אינם אסורים אלא משום גזירה אטו ב"י [– כן נלע"ד בדברי רמ"א]. ואם עבר ונשתמש בהם ביומן בלא הגעלה, כתב רמ"א דיש אוסרים המאכל כמו בכלי שהוא בודאי ב"י, ובמקום צורך יש להקל בדיעבד.

ג) עוד כתב רמ"א דלכתחילה יזהר אפילו בעבדים ושפחות גוים שבבית ישראל שלא לייחד כלים שלנו אצלם, שמא ישתמשו בהם בדברים האסורים. מיהו ביוצא ונכנס מותר לכתחילה ולפיכך אין העולם נזהרים בזה [– ש"ך].

י) קערות ששלח ישראל לגוי עם מאכל ושהו שם אם ניכר בהן המאכל ששלח לו מותר ואם לאו אם רגילין להדיח הכלים בחמין אסור דחיישינן שמא הודח עם כלי איסור.

יא) כלי סעודה ביד גוי ומסיח לפי תומו שהם חדשים ויראה שהוא כמו שהוא אומר מותר לקנותם ממנו, דמסל"ת נאמן בדרבנן [– ש"ך]. וכתב רמ"א שיש מחמירין, משום דס"ל דאף בדרבנן אינו נאמן [– גר"א]. וכתב שסברא ראשונה עיקר ובמקום הדחק נוהגין כן. מיהו כתב רמ"א דלכתחילה מותר כשמוכר הרבה כלים וקונה כלי בין הכלים.

יב) א) יש מי שאומר שקערות הבאות מעבר לים הנעשין מדבר שא"א להכשירו כגון חרס אסור להשתמש בהן לעולם בחמין מפני שאינן חדשות שהגוים השתמשו בהם ואינו ניכר.

ב) ושתי סעיפים אלו איירי בבעה"ב מוכר אבל בחנוני [וכ"ש company] אין שום חשש [– ערה"ש].

No comments:

Post a Comment