Sunday, February 12, 2012

Mishpatim


[1]תנן בריש הכונס, מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. גרסינן בגמ'[2] אמרי תחתיו דמאן, אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זמנא, מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים. אלא תחתיו דשומר, ושומר קמא אפטר לה לגמרי. לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב. אמר רבא מאי מסרו לרועה, לברזיליה, [פרש"י לתלמידו] דאורחא דמלתא דרועה למימסר לברזיליה.

ורש"י[3] ביאר הקושיא ממשנתנו על רבא וז"ל והכי משמע, מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו, ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק.

וצ"ע איך משמע דבר זה, הא בפשטות אין המשנה מדבר כלל בענין חיובי שומר ראשון לבעלים, אלא בענין חיובו אצל הניזק. ואאריך יותר בענין הערה זו בסמוך.

עוד קשה דמה שרש"י כתב כאן לכאורה סותר את דבריו בפ"ק, שכאן פירש גבי פטור של ששמל"ש דכיון שמסרה ראשון לשני נסתלק הוא לגמרי, והרי בפ"ק[4] כתב דלמ"ד ששמל"ש פטור – פטור הראשון בכל אותן דינים שהיה פטור אם היתה אצלו, פטור נמי השתא, ולא אמרינן פשיעה היא זו שמסרה לאיש אחר. ולכאורה משמע מדבריו דאם פשע השני יתחייב הראשון דע"ז לא היה פטור אם היתה אצלו, ואם נסתלק לגמרי כמ"ש רש"י בהכונס למה יתחייב.

ואולי יש לומר דלא קשה מידי, דהא דפרש"י דאזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני אין כוונתו על בעלים של הבהמה הנפקדת, אלא על בעלי החפץ שהוזק. וזה שפיר משמע ממתני' דנכנס הרועה תחתיו, ונמצא שאין דבריו שייכין למה שכתב בפ"ק דהתם קאי על בעלי הבהמה.

בתוס' רבינו פרץ משמע שהבין רש"י כזה, שמקשה היכן מצינו למימר שנסתלק הראשון כיון שלא פטרו בעל הפקדון.

מיהו השתא צריכין ליישב קושיא זו. ושמא יש לומר דחיוב הראשון לבעלי הפקדון לא שייך כלל לחיוביה לניזק, והוא משום דטענת בעלי הפקדון עליה אינו שפשע בשמירתו, אלא דאת מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן. לכן כלפי הניזק יש לומר דלא פשע כלל במסירתו לשני, ולע"ד אין הסברא נותנת שיהא הניזק יכול לטעון את מהימנת, דאמאי גרע שומר ראשון מן הבעלים שהיו יכולים בעצמן למסרו להשני. לכן לע"ד אפשר לומר דנסתלק הראשון כלפי הניזק לגמרי, אבל עדיין עומד בדינו עם בעלי הפקדון.

אולם כנראה שהפסדנו יותר ממה שהרווחנו, שהרי לפי"ז קושיית הגמ' אינה מובנת, דאיך יהיה דין זה תיובתיה דרבא. הא טעמיה דרבא דמחייב אינו משום שפשע ראשון במסירתו לשני, אלא מפני שאינו יכול לכוף הבעלים לקבל שבועת השני. לכן לפמש"נ לרבא לא חזינן דפשע כלל במסירתו לשני, וא"כ פשוט שיפטור לענין נזקין הגם דלא סילק חיובו אצל הבעלים, ומה הוכיח הש"ס כנגדו.

(פסקה זו באמת לא היתה ראויה כ"כ להזכיר כאן אלא שהיינו עוסקים בסוגיא של ששמל"ש בסדר ראשון ולכן הוספתיה בדרך אגב) איברא דלע"ד לא נכון לומר דלרבא לא שייך פשיעה במסירה לשומר שני. דבתשובתו לעולא בפ"ק[5] ובב"מ[6] לאביי, קאמר לא מיבעיא היכא דגרועי גרעיה לשמירתו דפשיטא דחייב, אלא אפילו היכא דעלויי עלייה לשמירתו חייב מטעם דאת מהימנת. ויש לדקדק, אם ס"ל הך טעמא דבן דעת כעולא ומ"מ פליג משום את מהימנת, א"כ אי"ז פשוט כלל שיפטור היכא דגרועי גרעיה לשמירתו. ולכאורה מוכרחין לומר דפליג נמי בהא, וס"ל היכא דגרועי גרעיה חייב משום שפשע במסירה זו, דלית ליה טעמא דבן דעת. אולם מאד דחוק הוא בעיני לפרש הגמ' בהכונס שמקשה על היכא דגרועי גרעיה לשמירתו, ועוד שהרי רש"י פירש טעמיה דרבא משום את מהימנת ואם כדברינו לא שייך סברא זו כאן. גם דלא יתכן ביאור כזה אם לא יתפרש מהיכי תיתי פשיעה של גרעון מש"ש לש"ח חשיב פשיעה לענין נזקין, דאדרבה מסתברא להיפך – שהרי יכולין בעלי הפקדון עצמן למסרו לש"ח.

וחברותותי ציינו לי דברי הפני יהושע כאן, אמנם נתקשיתי הרבה בדבריו וכמ"ש, וצריך לי יותר עיון. אבל מתוך דבריו נפל ברעיוני בס"ד תירוץ מספיק לע"ד, אולם ברור שאין זה כוונתו, ע"ש.  אכן לזה צריכין לקבל הנחה, והוא דס"ל לרש"י דיכול הניזק לתבוע תשלומין להזיקו ממי שירצה, או מן שומר השני שנתחייב בשמירתו, או מן הבעלים שהרי ממונם היזק והשומר היה שלוחם. ואין לי ראיה מוכרחת לזה, וצ"ע. עכ"פ אם נניח דבר זה, (וכן הניח בעל הפנ"י) יש לומר שאם תבע הניזק את הבעלים, מסתברא שהם יכולים לחזור ולתבוע השומר שלא שמרו כראוי, ואז יתחייב בשבועה שלא פשע בו. אשר על כן נמצא דבששלש"מ למ"ד פטור יכולים בעלי הפקדון לומר לשומר ראשון את מהימנת איהו לא מהימן, ולכן יתחייב שומר הראשון לשלם בעבורו. ולמ"ד חייב אין הבעלים יכולים לטעון כן, ויסתלק הראשון, והשני או ישבע או ישלם. וזו היתה קושיית הגמרא – דכיון דאמרינן נכנס השומר תחתיו דשומר ראשון משמע דראשון מפטר ליה לגמרי, ולרבא אין זה נכון, דבאופן שיתבע הניזק את הבעלים יחזרו הבעלים לשומר הראשון ויאמרו לו שלם כי אין אנו מאמינים השני. ואין כוונת רש"י במש"כ "והראשון מסתלק" לסתור מש"כ בפ"ק, אלא לומר דמשמע דנסתלק הראשון כעת בעסקיו עם הבעלים כי עכ"פ יכול שומר השני לישבע וליפטר.

כן נראה לי כעת קצת ביאור בדברי רש"י.


[1] מסרתי חבורה זו בישיבת נר ישראל אור ליום ה' לפרשת ואלה שמות, כא טבת ה'תש"ע.
[2] דף נו:
[3] בד"ה אלא כו'
[4] דף יא: בד"ה שומר כו'
[5] שם
[6] דף לו:

No comments:

Post a Comment