Sunday, July 10, 2011

Ta'am Ke'ikkar


ביאור דין טעם כעיקר לפי הראשונים – ואם הוא דאורייתא או דרבנן

תחילה נעתיק את המקורות בש"ס שעליהן מוסד רוב דברי הפוסקים, ואח"כ נשתדל בע"ה לסכם עיקר דברי הראשונים בסוגיא זו עם קצת ביאור.

והנני מוסר מודעה שאין זה כדבר שלם, ואכתי צריך לי הרבה יותר עיון כדי לרדת לעומקן של דברים, גם כי לא חפשתי בכל הספרים שאפשר, אלא שאין זמני אתי כי עתה מתחילין זמן הקיץ בישיבה, ואי"ה עוד חזון למועד.


מקורות בש"ס

בבלי

א) אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו.[1]

ב) תניא משרת ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב, מכאן אתה דן לכל התורה כולה.[2]

ג) אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, מבשר וחלב מאי טעמא לא גמרינן, דחידוש הוא? אי חידוש הוא אף על גב דליכא נותן טעם נמי. אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה.[3]

ד) אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בס' וכו', ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה וכו'. ומי ילפינן מיניה, והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור, זהו למעוטי מאי, לאו למעוטי כל איסורין שבתורה וכו'. אמר רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור, קא משמע לן דהכא שרי. וליגמר מיניה [פירוש, שאר קדשים מזרוע בשלה]. גלי רחמנא גבי חטאת, כל אשר יגע בבשרה יקדש, להיות כמוה וכו'. וששים נמי לא ליגמר. אטו אנן לקולא קא גמרינן? לחומרא קא גמרינן, דמדאורייתא ברובא בטיל![4]

ירושלמי

רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעמים דנזיר: אמר רבי זעירא כל נותן טעם אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור, ונזיר אפילו לא טעם טעם ממשו של איסור. אמר רבי בא בר ממל כל נותני טעמים אין היתר ואיסור מצטרפין, והנזיר איסור והיתר מצטרפין. מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייעה לרבי זעירא, כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה – על דעתיה דרבי בא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב. מתניתא מסייעה לרבי בא בר ממל, ממשמע שנאמר וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל, וכי מה הניח הכתוב שלא נאמר, אלא לפי שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכתיב מיין ושכר יזיר, מה תלמוד לומר וכל משרת ענבים לא ישתה, אלא שאם שרה שנבים במים ושרה פיתו בהן ויש שהן כדי לצרף כזית חייב וכו', וקשיא על דרבי זעירא, בכל אתר את אמר עד שיטעום וכא את אמר אפילו לא טעם.[5]


הראשונים

רש"י

רש"י בפרק גיד הנשה[6] כתב דרבא (ד) לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל. וכתב דכן הוא נמי שיטת רבי יוחנן (א) במסכת עבודה זרה. והוא מפרש דאמוראי בתראי לית להו הך דרשה דמשרת (ב). לכן נמצא דשיטת רש"י הוא דטעם כעיקר לרבי יוחנן ולרבא הוא רק דרבנן.

בדברי רבי יוחנן פירש רש"י[7] טעמו ולא ממשו, כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח, שאין ממשו בעין. ומבואר דאף כשנבלע שם ממשו של איסור טעמו קרי ליה לפי שאינו בעין, וגם זה אינו אסור מדאורייתא.

הבית יוסף[8] כתב דנראה מדברי הרשב"א דלרש"י אע"פ שנתערב שם גופו של איסור, כל שנמחה ואין ממשו נמצא קרי ליה לא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד, ע"ש. ולכאורה דברים ברורים הם, שהרי רש"י פירש דכל שאין ממשו בעין נקרא טעמו, ואפילו חלב שנפל נימוח. והיה נראה דאין לחלק בין היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ללא, דמאי נפק"מ, הרי כבר ביאר הב"י שאנו מסתכלים עליו כאילו לא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד, וא"כ מאי אכפת לן אם לאמיתו של דבר יאכל משהו מן האיסור או כזית. מיהו צ"ע, שהרי לפני זה[9] כתב הב"י דדברי הרמב"ם דחלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונימוח הכל והיה מן החלב כזית בכדי אכילת פרס לוקה אזלי כשיטת רש"י, ולפמש"כ אף בזה אינו לוקה לרש"י לפי שאין ממשו בעין. ודוחק לתרץ בדברי הב"י ולומר דלא ר"ל דלקושטא דמלתא סובר רש"י כהרמב"ם, אלא ר"ל דהרמב"ם סובר כרש"י דטעם כעיקר דרבנן, ואליבא דשיטה זו מחלק הרמב"ם בין כזית בכדי א"פ ללא, הגם דבאמת רש"י עצמו אינו סובר כן. שו"ר שהעיר בזה הלחם משנה[10] וכתב דשיטת רש"י הוא כמש"כ והוא תמה על הב"י. וכן מצאתי מפורש בהג"מ.[11] וצ"ע אבל לכאורה הדין אמת דלפי רש"י אין חילוק כלל כמה מן האיסור יאכל לאמיתו של דבר היכא דלא הוי בעין, ובכל אופן חשיב טעמו ולא ממשו ואסור רק מדרבנן.

בעל המאור[12]

שיטת בעל המאור הוא דטעם כעיקר דאורייתא, וכדילפינן בברייתא ממשרת (ב). מיהו כתב וז"ל שאין טעם כעיקר אמור אלא על דבר שיש בו שיעור כזית מן האיסור והוא נמחה בו, והוא אוכל ממנו בכדי אכילת פרס שיעור כזית מן האיסור שנמחה בו, זהו טעם כעיקר שאסור בכל התורה כולה, ע"כ. וביאר עוד וכתב שאין לוקין בטעם כעיקר מאחר שנמחה גוף האיסור ואין ממשו נראה לעין. והוא מפרש דברי רבי יוחנן (א) טעמו וממשו, דממש האיסור ניכר בו אע"פ שהוא פירורין פירורין ומעורב ברוב, אסור ולוקין עליו, והוא שאכל מן האיסור שיעור כזית בכדי אכילת פרס.

נמצא דשיטתו בטעמו וממשו שוה לכאורה לשיטת רש"י. מיהו בטעמו ולא ממשו לא ס"ל דהוי רק מדרבנן, אלא טעם כעיקר דאורייתא, ואין לוקין עליו לפי שאין אנו יודעין איסור זה אלא מדרשה דמשרת, ואין עונשין מן הדין. אולם היכא דליכא כזית איסור נמחה [בכדי א"פ, ופשוט], גם לדבריו אינו אסור מדאורייתא. וצ"ע אי איסורא מדרבנן מיהא איכא, וכעת אין לי ראיה מכרחת.[13]

יען שסובר הבעל המאור דטעם כעיקר דאורייתא, כתב דלא דק הש"ס במלתיה דרבא (ד), ובאמת לא מיירי כלל בדין טעם כעיקר אלא בדין היתר מצטרף לאיסור דליתיה בכל התורה כולה לבד מבקדשים. והביא ראיה מהא דיליף הש"ס מקרא דיקדש, דבעלמא מוקמינן לה להיתר מצטרף לאיסור.

והוא מתרץ תשובת רבא לאביי בפרק כל הבשר (ג) וכתב דדיחוי בעלמא הוא דקא מדחי ליה. וכל הראשונים שכתבו דטעם כעיקר דאורייתא תרצו כן.

עוד כתב דיש בדברי הירושלמי הנ"ל סיוע ובירור לכל מה שכתב. ואולי יש לו הוכחה מדאמרינן כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור, והוא ראיה לרבי זעירא, וצ"ע דהא לכאורה אף לרבי זעירא הכא דאיירי בנזיר יהא חייב, ונראה דלא גרע טעמו ולא ממשו היכא דחייב עליה מטעמו וממשו דעלמא דעכ"פ בעינן כזית בכדי אכילת פרס ליחייב עליה, ומשו"ה אף בנזיר פוטר רבי זעירא כשאכל רק כזית מן האיסור, שאין החידוש של נזיר אלא דלא צריך שיהא ממשו בעין. ומהא הוכיח לדעתו דבטעמו וממשו בעינן כזית שהוא בעין בכדי א"פ, וכל שאינו בעין נקרא טעמו ולא ממשו.

בתוך דבריו מחדש הבעה"מ שכל התערובות השנויין במשנת אלו עוברין[14] אע"פ שהחמץ שלהן עשויין לטעם טעמן משתנה על ידי העירוב לטעם אחר, שאין טעם האיסור שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש, וזה אינו אסור משום טעם כעיקר.

ראב"ד[15]

הראב"ד סובר דטעם כעיקר דאורייתא. והוא ביאר, דהיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס בין שהוא בעין בין שהוא בעירוב, לוקין עליו, והיינו טעמו וממשו דקאמר רבי יוחנן (א). וטעמו ולא ממשו דקאמר היינו היכא דאיכא פחות מכשיעור, ודין טעם כעיקר דילפינן ממשרת (ב) הוא דחשבינן ליה כאילו הוא ניכר, ולפיכך אינו בטל ברוב, ולפיכך אסור מדאורייתא משום חצי שיעור.

E ויש לבאר, דאין כוונתו לומר היכא דאיכא טעמא דאיסורא שנתהפך כל ההיתר להיות איסור. אלא סברתו הוא דאע"פ שההיתר רבה על האיסור מ"מ ממשרת ילפינן דלית כאן דין ביטול ברוב וממילא אסור לאכול כל התערובות לפי שחצי שיעור אסור מן התורה. לפיכך אם אכל כזית בכדי א"פ אף בענין זה יתחייב, וזה נכלל בגדר טעמו וממשו דקאמר רבי יוחנן, לפי שממשרת ילפינן דע"י תערובות נקרא בעין. ומיהו אכתי איכא להקשות אמאי אינו לוקה אפילו היכא דלא אכל כזית מן האיסור, הא ילפינן ליה מנזיר ובנזיר לוקה אע"פ שאין בו כזית מן האיסור. ולזה מתרץ הראב"ד דמדין קל וחומר לא מלקינן.

ונאריך כאן בזה קצת לפי שיש לכעורה מקום לגמגם בדברנו וגם שזה נוגע לשיטת רבנו תם שנזכיר בסמוך.

עיין בדברי הראב"ד[16] שכתב בספר איסור משהו וז"ל וקשיא לן, בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל, וא"כ היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא, ואפילו כזית בכדי אכילת פרס היכי משכחת ליה. ומתרצינן דכי אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשה והיתירא באפי נפשיה כגון גיד בין הגידים וביצה בין הבצים שההיתר לא קיבל טעם מן האיסור, וכיון דאיסורא לא מנכרא בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר וכו', אבל כל היתר שמקבל טעם האיסור וטעם האיסור ניכר בו, טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו, אין חשיבות האוכל אלא בטעמו כו', עכ"ל. הרי לפום ריהטא דבריו סותרין לדברינו ומשמע דס"ל היכא דאיכא טעמא דאמרינן נתהפך הכל להיות איסור, שהרי כתב נעשה הכל איסור.

אבל נראה שאין זה כוונתו, אלא רצה לומר שהכל אסור לפי שאין עצה כיון דאיכא טעם איסור בכולו שאינו בטל ברוב, אבל לא שבאמת נתהפך הכל להיות איסור. תא שמע מדכתב שם ז"ל האחד בכדי אכילת פרס ויש בו בנותן טעם בכולו כיון דקא אכיל כזית מן האיסור לוקה עליו ולדברי הכל, עכ"ל. הרי פשטן של דבריו מורה שאינו חייב עד שיאכל כזית מן האיסור, ואי אמרת נתהפך למה הוצרך לזה. ואף אם אין זו מכרחת, בחשבון דבריו על כללן זה נראה פשוט, ונבאר.

הנה כתב הראב"ד שם ובפסחים[17] דהא דאין לוקין על טעמו ולא ממשו הוא משום חצי שיעור. ויש להקשות אמאי הוצרך לזה, הרי הוא עצמו זכר הך סברא דאין עונשין מן הדין. והתירוץ פשוט, דלפי החשבון אי אפשר להקשות כן, שהרי הוא כתב להדיא דכזית בכדי א"פ היכא דאינו בעין ילפינן ממשרת דחשיבא בעין ולוקה עליו, א"כ ע"כ ס"ל דבזה כיון דהוי רק גילוי מלתא דדבר ע"י תערובות שהוא ניכר ע"י טעם ג"כ נקרא בעין, יכול ללקות מן הדין, והמעיין בפירוש הראב"ד בפסחים יראה דברים אלו פשוטים. ומשו"ה הוצרך לומר דבפחות מכזית בכדי א"פ הטעם שאינו לוקה הוא משום דאינו אלא חצי שיעור. מיהו ע"ז הוקשה לו דאכתי ליחייב כיון דבנזיר לוקה אף בענין זה. על זה תירץ דאין עונשין מן הדין. אבל העיקר הוא דהילפותא ממשרת הוא דכל דבר הניכר בטעם חשיב בעין אף אם הוא בעירוב, ונפק"מ דלא בטיל ברוב, ותו לא מידי, וכמשכ"ל.

וז"ל בביאור להסוגיא שם, מסקנא דשמעתא וכו' כי ממשרת למדנו טעם כעיקר, כלומר כאילו האיסור בעינו, אם יש כזית בכדי אכילת פרס ונותן טעם, למלקות, ואם חצי שיעור ונותן טעם, לאיסור, ואינם בטלים ברוב הואיל ונותנים טעם בהיתר, עכ"ל.

כל זה הארכנו די והותר להראות שאין כלל הוכחה מדבריו דטעם איסור מהפך כל ההיתר להיות איסור, ומבואר בדבריו דכל החידוש של טעם כעיקר הוא דחשיב האיסור כאילו הוא בעין הגם שנתערב, ולפיכך הנה לך היכא דאיכא שתי חתיחות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן מביא אשם תלוי, ולא אמרינן כיון שהאיסור אינו בטל נתהפך הכל להיות איסור ויתחייב חטאת, ומכל שכן הכא שאין האיסור ניכר אלא בטעם, ומאין ולמה נחדש דבר כזה עכ"פ בשיטת הראב"ד.

שוב מצאתי מה שלכאורה הוא הוכחה גמורה לדברינו, והוא שהרי כתב הרמב"ם[18] העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו, וכתב הראב"ד על זה ז"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי א"פ ויאכלנו. והשתא אם סובר הראב"ד שמחמת הטעם משתנה כל שם הדבר א"כ בכזית דאית בה טעם ליסגי. וא"ת מה"ת שתלוי הא בהא, התשובה לזה הוא דהנה בגמ' זבחים[19] מייתי רבא מתני' דהעושה עיסה מן חיטין ומן אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובא אורז, ויוצא בה אדם י"ח בפסח,[20] ואמר רבא שהוא ראיה דנותן טעם מבשא"מ דאורייתא, ואם בשאר איסורים אמרינן נתהפך א"כ מה ראיה יש ממצה בפסח, הרי שם בעינן לאכול כזית בכדי א"פ ולא אמרינן נתהפך, אלא ע"כ שהראב"ד מפרש גם טעם כעיקר בשאר איסורים כמו שהוא מפרש בחמץ בפסח. ודוק היטב ולכאורה דברים ברורים הם.

ונחזור לעניננו. הא דרבא דבפרק גיד הנשה (ד), מפרש הראב"ד דר"ל דבקדשים ילפינן בין טעם כעיקר ובין היתר מצטרף לאיסור, ונמצא דאיכא תרי חומרות, ולכן אפילו איכא רק טעם איסור בחצי זית היתר, ובחצי זית האחר לא קיבל טעם כלל, אפ"ה חשבינן שהאיסור בעין ואמרינן היתר מצטרף לאיסור והוי כאילו אוכל זית שלם מאיסור.[21] ולכן פירוש הדברים הוא, לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור וגם אפילו חייב עליו משום דאמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור, ובחולין שרי, כלומר דלא יתחייב עליו הגם דאמרינן ביה טעם כעיקר מדאורייתא, לפי שאין היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה.

הראב"ד דחה חידוש של הבעה"מ בענין טעם חדש ולא שמיע ליה כלל.

רבנו תם[22]

שיטת רבנו תם הוא דטעם כעיקר דאורייתא, ויליף ליה מגעולי נכרים[23] או ממשרת (ב). ומפרש דברי רבי יוחנן (א), דאיירי במין במינו, והכין פירושא דשמעתא,[24] טעמו, שהוא טועמו ודאי אלא שאין הטעם ניכר, ולא ממשו, שנתערב לגמרי, אין לוקין, דמין במינו כשאין האיסור ניכר בטל ברוב. וטעמו וממשו, היינו שמכיר האיסור והוא בעין. ועכ"פ אינו ענין לדין טעם כעיקר שדנין עתה עליו.

בדברי רבא (ד) הוא מגיה הגירסא וגורס לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור.

משמע מדברי ר"ת דלוקין על טעם איסור בלבד. ואיתא בתוס' בשם ר' אליהו דטעמו ולא ממשו היכא דליכא כזית בכדי א"פ אין לוקין עליו, והיכא דאיכא, לוקין עליו. והיינו לכאורה כדברי הראב"ד. והובאו דברים אלו ברשב"א בשם רבנו יצחק. עכ"פ לא היה נראה שמוכרחין אנו לומר שחולק ר"ת על עצם דין זה, אלא אדרבה משמע שהם באים לתרץ הסוגיא דע"ז באופן אחר ואליבא דר"ת. ועוד דהא מן השקלא וטריא בהתוס' עצמה משמע דלא פליג ר"ת על פירוש זה לפי הדין, ע"ש היטב. לפיכך נראה לומר דשיטת ר"ת הוא דאף טעם כעיקר שהוא דאורייתא אין לוקין עליו אא"כ אוכל כזית בכדי א"פ. ואם תקשה א"כ אמאי לא תירץ ר"ת מתחילה כהך תירוצא, אען ואומר דלאו קושיא היא, שהרי כבר כתבנו בשיטת רש"י שהוא מפרש דברי רבי יוחנן דאף בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו, וא"כ אפשר שאף ר"ת סבר דכן הוא פשטן של דברים, ומשו"ה הגם שהוא סובר ש'טעמו ולא ממשו' אינו לוקה עליו בפחות מכזית בכדי א"פ, לא היה יכול לפרש דברי ר"י כן, דהא ר"י משמע דפטור אף בדאיכא כזית בכדי א"פ. כן היה נלע"ד אחר העיון בדברי התוס'.

ועיין ברשב"א[25] ונראה מדבריו שהוא משוה שיטת רבנו תם ורבנו יצחק והראב"ד ואינו מחלק ביניהן, ולכאורה כן הוא הדרך הפשוט וכמש"כ. שוב נתעוררתי[26] שלכאורה מוכח שהרשב"א ס"ל כמש"כ, שהרי הוא כתב שם דאיכא ראיה לפום ריהטא דטעם כעיקר דאורייתא ממתני' דחלה ומן הגמ' דזבחים שהוזכרנו לעיל,[27] והנה הרשב"א[28] עצמו נקט כדברי הראב"ד בענין מצה בפסח וא"כ מה שבארנו בשיטת הראב"ד בזה שייך ג"כ הכא, ודו"ק.

אכן ז"ל הרא"ש,[29] ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור, ולוקין עליו בכזית כאילו הוה כולו איסור, עכ"ל. ולא הבנתי דבריו, חדא דמה"ת לחדש חידוש כזאת בשיטת ר"ת, ועוד דדבר זה שכתב הרא"ש לכאורה הוא דין דהיתר מצטרף לאיסור, ולית מאן דפליג דלא אמרינן כן בשאר איסורים חוץ מנזיר וקדשים, וחמץ אליבא דרבי אליעזר. עוד נתקשיתי בדבריו אחרי כן, שכתב ז"ל ורבנו חיים ז"ל[30] פירש דאיירי שפיר במין בשאינו מינו, וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור, כיון שיש כ"כ מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסור, עכ"ל. וגם זה לא הבנתי דהא דברים אלו כמעט שווין לדברי הראב"ד וכבר הוכחנו דלית ליה חידוש זה דנתהפך כולו להיות איסור, ומה"ת דכן הוא הביאור בהך שיטה בתוס'. וכדברי הרא"ש סתמו הטוש"ע כאן, וצע"ג.

E ומה שנראה לע"ד הוא שהרא"ש למד בדברי ר"ת שהעיקר מה שנקרא אכילה בתורה הוא הטעימה, אלא דאיכא תנאי, דלא נחשב אכילה בטעימה שאין בה ממש. וקודם שדרשו דין טעם כעיקר היה צריך לאכול ממש האיסור ליחייב שאע"פ שטועמו מ"מ אין אכילת הטעם נקרא אכילת איסור בלתי שיש בו כזית של ממש, ומן הדרשות ילפינן דגם זה נקרא ממש, פירוש שהתנאי העיקר הוא שיהא טעימת האיסור ע"י ממשות ותל"מ, וזה ילפינן דבאמת אין חשיבות האכילה אלא בטעם ולפיכך הגם דיש תנאי באכילה שיטעום הדבר ע"י ממשות, לא בעינן שתהא הממשות שהיה הטעם בה מתחילה, אלא אף ממשות שנבלע אח"כ בתוכה סגי להכי. ולפי"ז פשוט ש'נתהפך הכל להיות איסור', דכיון דאית בה טעמא דאסורא לוקין על כל כזית דאית ביה טעמא, דמאי אכפת לן דמתחילה היה טעם זה מוגבל לכזית של ממש ועכשיו נתפשט לשלשה או ארבעה ביצים של ממש אחרת, הרי העיקר לנו שיש כאן כזית של ממש ובתוכה טעם איסור וזה מה שאסרה תורה.

והא דהקשנו דמ"ש דין זה מדין היתר מצטרף לאיסור דלית מאן דפליג דלא דרשינן ליה לכהת"כ, לא קשה ולא מידי, דאכתי צריכים אנו לדין היתר מצטרף לאיסור היכא דאינו אוכל כזית שלם שיש בו טעם איסור, וכגון דליכא טעם אלא בחציה או שהוא יבש ביבש, וק"ל. ולא היינו יכולים לתרץ כן מתחילה, דס"ד דגם ממש הדבר בעינן דליקרי אכילת הדבר, וא"כ אי אמרת נתהפך הרי אין חילוק בין זה להיתר מצטרף לאיסור שהרי לאמיתו של דבר ליכא כזית של איסור כאן, אבל לפמש"נ עתה הנה באמת לא אפילו שייך לומר המילים כזית של איסור, דאין איסור בממש אלא בטעם, אלא שהטעם צריך שיהיה בתוך כזית של ממש דזהו תנאי של כל אכילה.

ועכ"פ עדיין אין הכרח דפליג ר"ת על רבנו אליהו ורבנו חיים וכמשכ"ל, ופחות מכזית בכדי א"פ לא מקרי טעם גמור,[31] ולפי"ז שפיר יתפרש דברי הטור ביו"ד סי' צח ס"ב עיין ב"י שם,[32] ודו"ק.

הנה ביאור זה לכאורה קל הוא לשמוע ואין כאן תימה כמו שהיה לנו בתחילה, אבל אכתי אינני יודע מה הכריח הרא"ש לפרש כן בדברי ר"ת ומה ראיה יש בדבריו ובדברי שאר בעלי התוס' דלא ס"ל כהראב"ד ושלא יהא צריך לאכול כל הפרס ליחייב. מיהו כך כתב הרא"ש וכן סתמו הטוש"ע, גם בדברי הרמב"ן[33] משמע קצת שכך הבין דברי ר"ת [אלא שחולק עליו], וא"כ ודאי שהיה להם איזה ראיה מדברי התוס' אלא שיגעתי ולא מצאתי, וה' יאיר עיני.

ודבר אחד צריכים להוסיף, והיינו הראיה מדברי הירושלמי הנ"ל. דאיתא שם מתניתא מסייעה לרבי זעירא, כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה – על דעתיה דרבי בא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב. והנה כו"ע מודה דמה שלוקה עליו בנזיר אינו לוקה עליו בשאר איסורים. ולכן, רבי זעירא דקאמר דבנזיר פטור עד שיאכל כל הפרס, פשוט דיפטור אף זה בשאר איסורים, והיינו כרש"י או כבעה"מ. ורבי אבא בר ממל דמחייב עכ"פ בכזית, היינו משום דס"ל היתר מצטרף לאיסור בנזיר, ולפיכך בכהת"כ יהא צריך לאכול כל הפרס ליחייב. ובאמת כן מקשה הרמב"ן בקיצור על שיטת ר"ת באין יישוב. ואם היינו מפרשים דאף לרבנו תם בעינן לאכול כל הפרס ליחייב ולא לקי אכל כזית וכזית וכמו דסלקא דעתין בתחילה, הו"מ לתרץ דהוא ס"ל כרבי אבא בר ממל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דכן מפורש בתוס', דז"ל[34] והא דקאמר בירושלמי דערלה[35] וכו' י"ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי, עכ"ל, ובאמת זה ממש מש"כ אלא שהוספנו ביאור דדבר זה תליא בפלוגתא דרבי זעירא ורבי אבא בר ממל ור"ת נקט כראב"מ. והנה ברשב"א[36] איתא שתרצו התוס' קושיא זו באופן אחר, דה"ק חוץ מאסורי נזיר ומאי דילפינן מיניה, ולאפוקי מב"מ.[37] וכעת לא מצאתי דברים אלו בתוס' אבל מ"מ אולי יש קצת סיוע מזה לדברי הרא"ש דלפי"ז לראב"מ הרי אמרינן היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה במבשא"מ, אלא שדבר זה כמעט לא נתן ליכתב, וגם שכבר כתבנו שהרשב"א עצמו לא ס"ל כהרא"ש, וצע"ג.

רמב"ם

כתב הרמב"ם[38] וז"ל חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונימוח הכל, טועמין את הגריסין, אם לא נמצא בהן טעם חלב הרי אלו מותרין, ואם נמצא בהן טעם חלב והיה בהן ממשו הרי אלו אסורין בן התורה. נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים. כיצד הוא ממשו, כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת. אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים, אבל פחות משלש ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים אע"פ שיש בהן טעם חלב, ואכל כל הקדרה, אינו לוקה אלא מכת מרדות, עכ"ל.

ונראה מדבריו שהוא סובר כמעט כמו שיטת הראב"ד אלא דלדידיה היכא דליכא כזית בכדי א"פ אינו אסור אלא מדרבנן.[39]

רמב"ן[40]

הרמב"ן משמע שהוא סובר כשיטת רש"י, שכתב ז"ל ומ"מ ע"כ נודה בדברי רבנו שלמה ז"ל דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי דאורייתא, עכ"ל. ואף אם נימא דמספקא ליה מ"מ ודאי שאין שיטתו חמורה מהא דבעה"מ, משום שהוא הביא דברי הירושלמי הנ"ל וכתב ז"ל וזה ראיה לדברי מי שאומר שאפילו במין בשאינו מינו ואפילו יש בהן טעם כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליהם משום דמגעולי מדין גמרינן, או לדברי רש"י ז"ל שאומר שהוא אסמכתא, עכ"ל. והדעה הראשונה שהביא הוא כמו שיטת בעה"מ דאף בדאיכא כזית בכדי א"פ אינו לוקה אא"כ האיסור הוא בעין. מיהו בראשית דבריו בחידושיו בחולין כתב דאף היכא דליכא כזית נמחה ממש אבל טעם כשיעור הזה איכא, זה ג"כ חשיב טעמו, וא"כ אי סובר כבעה"מ יש בדבריו חומרא קצת. אולם הרשב"א כתב שסובר הרמב"ן כרש"י.

בתוך דברי הרמב"ן כתב דלא חשיב טעם אא"כ חזק כאילו נמחה שם כזית מממשו של איסור [בכדי א"פ, ופשוט] אפילו אם אוסרים בפחות מכזית איסור נמחה. ולא מצאתי מי שחולק על זה.[41]

רשב"א

הרשב"א האריך לבאר הצדדים של המחלוקת אם טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן והראיות עם פרכותיהן וכבר הבאנו והוזכרנו עיקר דבריו.

והוא סיים וכתב ז"ל[42] מכל מקום לענין פסק הלכה אנו על מי נסמוך, בא ונסמוך על רבנו תם ורבנו יצחק ובעל ההלכות והראב"ד ז"ל שרבים הם, ואמרו להחמיר בשל תורה. והנה הבית יוסף[43] הביא דברים אלו של הרשב"א, ומיהו לפי דברינו לא פסק כוותיה אלא כהרא"ש, דלא קרב זא"ז.

רא"ש

כבר הבאנו מה שכתב הרא"ש בביאור דברי בעלי התוס' ורבנו תם, וגם הוא הביא שיטת רש"י, וכתב הראיות והפירכות ולא הכריע בדבר. ופסק של השו"ע[44] הוא כשיטת רבנו תם לפי פירושו של הרא"ש.

ר"ן[45]

הר"ן כתב דנראין דברי רש"י עיקר וטעם כעיקר דרבנן. מיהו הוא מחלק בין נתערב גופו ונבלל ובין אין שם אלא פליטתו, דהיכא שגוף האיסור נתערב אסור מדאורייתא. ומשמע שלא כתב כן רק לדעת עצמו אלא שכך הוא מפרש שיטת רש"י, ובאמת תימה שהרי מפורש ברש"י בע"ז[46] שאפילו נמחה גופו של איסור קרי ליה טעמו ולא ממשו. ואם תרצה לפרש דאה"נ שרש"י שם ס"ל דאסור ואין לוקין מדאורייתא והך גמרא לא שייך לפלוגתא זו דלא קאמר רש"י דטעם כעיקר דרבנן אלא כשאין שם גוף האיסור, הא א"א לומר כן, שהרי רש"י בפרק גיד הנשה הביא ראיה לשיטתו דטעם כעיקר דרבנן מהך רבי יוחנן. גם הבית יוסף[47] תמה על זה. וכתב שם הב"י דאפשר שנתכוון הר"ן לדברי הרשב"א, ר"ל דמה שכתב הר"ן דאסור מדאורייתא היינו היכא דאכתי ניכר קצת ולא נאבד האיסור לגמרי. ויתכן פירוש זה לפמש"כ בשיטת רש"י, מיהו כתב הב"י דלא משמע כן מדבריו.


 [1]עבודה זרה דף סז.-:
[2] פסחים דף מג.-: ונזיר דף לז.
 [3]שם דף קח.
 [4]חולין דף צח.-צט.
 [5]נזיר פ"ו ה"א
[6] חולין דף צח: ד"ה לטעם כעיקר
[7] עבודה זרה שם ד"ה טעמו ולא ממשו
[8] יורה דעה סי' צח ס"ב ד"ה והרשב"א
[9] שם בד"ה והרמב"ם
[10] פט"ו מהל' מא"א ה"א
[11] שם ס"ק ב
[12] פסחים פרק אלו עוברין ד"ה וכתב הרי"ף כו'
[13] אין ראיה מקדרה של בשר דהא אפשר דמיירי בדאיכא כזית בכדי א"פ דע"כ צריכין אנו לומר כן גבי הדרשה דגעולי נכרים, וגם אין ראיה מדאמרינן בחולין דף ו. דטעמא לא בטיל ואיירי בתבלין דמסתמא אינו נותן הרבה בתבשיל, דגם בתבלין שייך כזית בכדי א"פ והכי מפורש בפסחים שם.
[14] פסחים דף מב. והיינו כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי.
[15] בהשגות על בעה"מ הנ"ל ובביאורו להסוגיא שם, ובאיסור משהו שלו
[16] הובא בחידושי רשב"א חולין דף צח: בד"ה אמר כו'.
[17] במקומות הנ"ל
[18] פ"ו מהל' חו"מ ה"ה
[19] דף עח.
[20] חלה פ"ג מ"ז
[21] לכאורה לפמש"כ היה אפשר לומר באופן יותר פשוט, והיינו דהיכא דאיכא פחות מכזית מן האיסור שאינו אלא טעם לא אמרינן דהוי חצי שיעור, אלא ההיתר מצטרף לו והוי כאילו כולו איסור. מיהו אולי י"ל דרבותא קמ"ל דאע"ג דאין האיסור בעין מ"מ יכול להצטרף אפילו עם ההיתר שאינו נותן טעם בו ולא אמרינן דלא שייך זה אל זה, משום דממשרת ילפינן דחשבינן ליה כאילו הוא ממש בעין.
[22] חולין דף צח: בד"ה רבא כו', ע"ז דף סז. בד"ה א"ר כו', זבחים דף עח. בד"ה אמור כו', ועוד מקומות
[23] פסחים דף מד: וכר"ע, לפי שר"י הולך בשיטת ר"ע.
[24] כ"א ברמב"ן חולין שם בד"ה אלא כו'.
[25] בחידושיו שם
[26] אחרי שראיתי הערת הרב יעקב דוד אילן על הרשב"א של מוסד הרב קוק.
[27] באמת משמע בתירוצו כשיטת בעה"מ וצ"ע אבל אכמ"ל.
[28] כעת לא ראיתיו בפנים אבל הובא בב"י או"ח סי' תנג ס"ב.
[29] חולין פרק גיד הנשה סי' לא
[30] כמדומה דשיטת 'רבנו חיים' הוא שיטת 'רבנו יצחק' שברשב"א שהוזכרנו וכן נקט הלחם משנה הנ"ל.
[31] והרבה ראשונים כתבו כן, ועיין הערה 41.
[32] בד"ה וז"ל
[33] נזכירנו בסמוך.
[34] חולין וזבחים שם
[35] פ"ב ה"ה והיינו הך דנזיר
[36] בחידושיו שם ובתוה"א ב"ד ש"א
[37] בתורת הבית הביא שני תירוצים אלו וכ' דשניהם דחוקים.
[38] פי"ד מהל' מא"א ה"ב, ג
[39] ועיין בדברי הל"מ שהוזכרנו למעלה.
[40] הנ"ל ובמלחמות בפסחים שם
[41] ונ"ל שכן הוא פירוש של "טעם גמור" שהוזכר בתוס' בעלמא.
[42] בתורת הבית שם
[43] יו"ד שם ד"ה וכתב כו'
[44] שם
[45] חולין דף לה: בדפי הריף
[46] כל המקורות ברש"י כבר הוזכרנו לעיל בשיטת רש"י.
[47] הנ"ל בד"ה אבל

No comments:

Post a Comment